לא חיפשתי בין נרות לא רציתי מחמאות, רק רציתי קצת כנות, רק
רציתי מציאות.
מציאות קצת אחרת, עולם שלם סביבי, מן מפלצת אגומאניה משתלטת
מתוכי.
לא חיפשתי אהבה והופעת משום מקום, אפשר שכשהיינו יחד אפשר
כשלחוד, אך בפנים קורים דברים שלא יוצאים אל הרחוב.
שני זאטוטים בלי קשר לעולם, שני ילדים חולים זהו טבע האדם,
חולה שעדיין חושב עלייך, פה ושם נזכר בעבר, בזמנים אחרים יותר
קרים, אולי יותר יפים ואת לא איתי, ואת עם עצמך עברת אל הצד
השני, עכשיו את נוגעת רק בחברתך, זה נורא שדברים לא קוראים לי
יותר, זה נורא שכל מה שנשאר לי זה על העבר לדבר, וברגע של
בדידות לי חושב, אולי את לא שווה את כל הכאב, ואולי הכאב לא
שווה אותך.
וזו כבר צביעות שהרי כשטוב לי איתך אז הכל וורוד ויופי שבאת,
אבל עכשיו קשה לי איתך ואני בורח אני לא נשאר אני לא מחכה
להפגע אני יודע שזה נגמר.
בלילה חיפשת אותי בחלום ניסיתי לברוח אך היה זה תהום, תהום
רגשי חסר תחתית, רק געגוע מתוק על זיכרון של ילדה, ילדה שהייתה
ותהיה בליבי.