הדוגמנית והשמן
שלום שמי טל ואני רוצה לקחת קצת מזמנכם,כמובן אם תרשו לי.
אני כרגע עדיין בשירות הסדיר שלי,עוד חצי שנה למנאיק, אני
חיייל קרבי בגדוד צנחנים והדבר היחידי שכרגע בטוח בחיים שלי
היא העובדה שאין לי מושג מה יהיה איתי עוד דקה או שעה,
הבנתם פרדוקס של חי"רניקים.
לפי הכותרת בטח אתם חושבים שמדובר בסוג של אגדה אז לא אני אספר
לכם סיפור שאתם תחליטו אם הוא אגדה או מציאות.
באחת היציאות האחרונות שלי(ואין הרבה כאלה) הלכתי להחליף סרט
בבלוקבסטר.
רגע לפני שאני אמשיך אספר לכם קצת יותר על עצמי: ובכן אני אדם
שמתעב פוזה! בעוד כל העולם מתלבש לפי צו האופנה, איתי צריך
ללכת מכות בכדי לקחת אותי לקניות. רק בגיל עשרים למדתי את
ההבדל בין גזרה רחבה לצרה(ביננו זה עדיין נשמע לי כמו אחד
התדריכים שעברתי בצבא).
כמו כן אני ביישן דבר שמונע ממני לתפקד בסביבה חדשה לפחות בחצי
שעה הראשונה.
כל החיים שלי תיעבתי אנשים מצליחים כי אני לא אחד מהם,הכל אצלי
בא בעבודה קשה.
וחזרה לסיפורנו....בעוד אני מחפש סרט להעביר את יום השבת שלי
בבית רואת עיני את מיכל.
קצת היסטוריה לפני שנמשיך: אני ומיכל למדנו בבית הספר עד כיתה
יוד ובעצם אפשר להגדירה כדבר המושלם ביותר אלי אדמות.
כרגע היא מככבת על מסלולי הדוגמנות באיטליה מרוויחה כסף טוב
ונהנית מהחיים.  
תמיד היתה לי מאין אהבה כלפיה אך כנראה זה נבע מחרמנות יתר,
אבל מי יכול לא להיות מאוהב בה היא מתנשא לגובא של מטר שמונים
פנים שמלמדות שיש מלאכים שמהלכים בינינו וכשהיא מחייכת אתה
שוכח את כל צרות העולם(ויש הרבה).
על מבנה הגוף שלה אין מה לדבר כי כל ניסיון לתאר אותו יחויר
נוכח הדבר האמיתי.
אני במצבים כאלה בדרך כלל מוריד את הראש ומתעלם כי אף פעם לא
חשבתי שיש לי משהוא משותף
אם האנשים "מושלמים".
אני מידי פעם מרים מבט כדי להסתכל עליה ,הרי לא כל יום רואים
בחורה כל-כך מושלמת(מבחינה חיצונית) מתהלכת לידך.
לפנות עליה אני בכלל לא חושב,תחשוב איזה השפלה זאת לבוא לבחורה
לשאול "זוכרת אותי?" ולה אין מושג מי אתה בכלל. לכן הדרך הכי
טובה בשבילי לצאת משם ללא שום בושה היא להתנהג כרגיל,הרי אין
סיכוי שהיא יודעת מי אני.
ובכן טעות, מי היה מאמין שהיא תפנה אלי בשאלה"זוכר אותי?" בשלב
זה לא פעם הלב שלי, טכנית הייתי במצב של מוות קליני כי שום
חמצן לא זרם לי למוח.
לקח כעשר שניות עד שמצאתי תשובה מספיק עמוקה  
"כן" ,יצאתי תותח.
תבינו האינסטיקט הראשוני שלי היה להציא לה נישואין אבל זה די
נדחה על הסף אחרי מחשבה שניה.
אחרי שיחה מאתגרת זו היתה הפוגה של עשר שניות היא חייכה ואמרה
"אתה מתרגש לדבר איתי?".
ואוו דילמה אם אני אומר כן אז יצאתי טמבל חרמן אם אני אומר לא
יצאתי שקרן חרמן אז הלכתי אל האינסטינקט הראשוני שלי "די".
"די מה?" היא שאלה "אני די זוכר אותך, אני לא רגיל שזוכרים
אותי" טוב אז יצאתי פאטתי  אבל לפחות  יצאתי כנה אז למה יש לי
הרגשה של טמבל.
"טוב" אמרה בכל שמנסה להבין למה התכוונתי "האמת שהשתנתה
מהחטיבה, הרזת  ופיתחתה שרירים".
דוגמנית מחמיאה לי,אבל למה? תודה עניתי ומתחיל לצבור בטחון אם
עצמי.
"אתה לא מדבר הרבה"
"תאמיני או לא אני כרגע חסר מילים"
"למה?"עוד שלות כמה שאלות יש לה, אני מרגיש כמו חקירה במשטרה,

אני מזיע, שובלי זיעה יורדים מראשי, התרגשות אפילו יותר מזה
לחץ.
"את האמת ?"
"עדיף" ענתה מהר,יותר מידי מהר.
מה לעשות אני אדם מאוד חשדן שנחמדים עלי כי אני לא רגיל לזה,
אני אדם שמקבל מעט מאוד מחמאות כך גם אני מעדיף את זה כי תמיד
פחדתי שזה יעלה לי לראש ואז התכונה שאני הכי שונא אצלי תקפוץ
החוצה היהרות המושרשת בי.
"אני לא רגיל שאנשים זוכרים אותי מן החטיבה ביחוד האנשים
הקוליים(נאמר בטון מזלזל) הייתי שם אדם שלא בלט.
בכלל ,די נעלמתי שם לצל של עצמי"  עניתי לה.
כנראה היא לא ציפתה לתשובה כזאת כי לקח לה זמן לחשוב על המילים
שלה.
"אתה צודק,הזכרון היחידי שיש ממך היה במסיבת סיום".
במסיבת סיום של החטיבה היה לי תפקיד די גדול של ילד קטן שאמא
שלו מכריחה אותו לעשות אודישנים להצגות ילדים.
"אז  למה פנית אליי" אמרתי ודי הצטערתי אל זה כי לדעתי זה נשמע
כמו נזיפה.
"לא יודעת ,תאמת פשוט נראת לי מוכר ורציתי לדעת האם אני מכירה
אותך".
האם המלאך צריך אישור לכך שהוא מוכר כלומר האם היא צריכה לדעת
שמכירים וזוכרים אותה?
הרגשתי טוב אם העובדה שהיא בן אדם ולא מלאך ,כמו שחשבתי, כי אם
מלאכים לא מדברים אלא רק משתאים מיופים.
עכשיו הדילמה שלי אומרת האם להמשיך את השיחה או לחתוך.
כנגד כל אינסטינקט שיש בגופי שאומר להמנע מהשפלה החלטתי להמשיך
לדבר.
"מה את עושה בימים אלו?"שאלתי
"אני כרגע עושה תצוגות אופנה בארץ,אז חזרתי לגור קצת בבית
הורי"אמרה והמשיכה "תשמא אני מאוד  נבוכה אבל שכחתי את השם
שלך"
טוב זה מובן הרי עברו כ שש שנים אז זה די מובן.
"טל,קוראים לי טל"
"נעים מאוד טל אני מיכל" אמרה והושיטה את ידה.
לחצתי את ידה עורה היה רך ונעים.
  "נעים מאוד"
"טל מה  אתה עושה בחייך?"
"אני כרגע עובד משרד הביטחון" עניתי לה בכדי להכין את הבדיחה
שלי.
"שב"כ" היא שאלה ואפשר לראות שהיא רוצה להמשיך לדבר,אבל למה?
"לא חייל בסדיר" עניתי ורואה שהיא לא צחקה אלא קצת.
לפחות ניסיתי להיות מצחיק, אבל זה לא עבד.
המבט על פניה השתנה, היא ניסתה לנתח אותי, לראות מי אני, ככה
לפחות אני חושב יכול להיות שהיא רק ניסתה להבין את הבדיחה.
"אה אתה בטח גובניק" הסיקה מהר, אני אדם שאוהב שמזלזלים בו כי
תמיד אני יכול להחזיר לו ולהראות לו עד כמה הוא קטן.
אני אוהב להראות לאנשים זרים מעט מאוד ממה שיש לי באמת, את
העוצמה האישית שלי אני חושף רק כשצריך.
"האמת לא, אני משרת בגדוד בצנחנים"
ותראו את המבט הנבוך אל פניה ,הרי אף אחד לא אוהב לצאת
טמבל,ביחוד  אנשים עם בטחון עמצי גדול כמו שלה.
"אתה לוחם" שאלה בתדהמה "אתה לא נראה לוחם" המשיכה להלקות אותי
"איפה יופי הבלורית והתואר".
את האמת אף אחד לא מאמין שאני לוחם כי בעצם אני האנטי-תזה של
לוחם:
יש לי כרס,אני לא רץ מהר בלשון המעטה,היו לי המון בעיות
רפואיות וגם יש לי אופי שנמנע מעימותם ואני אדם די רגיש ששונא
אלימות.
אבל מה לעשות, קורים טעיות בחיים.
האמת הייתי חייל די טוב,הייתי גם מפקד טוב אבל לא רואים עליי
כי אני "בריא גוף".
"תודה,הם גם רצו שאני אהיה קצין" אמרתי ונעלבתי.
ברגע זה החלטתי לחתוך כי אין לי כוח להיות מושפל אל ידי אדם
אחר ,אבל נשארתי מאיזו שהיא סיבה,מדי פעם זה כיף לראות עד כמה
העולם באמת דפוק.
כנראה היא הבינה מה היא אמרה "לא התכוונתי כמו שזה נשמע "
"אז למה התכוונת?" שאלתי בטון נזפני כי היא עצבנה אותי.
"אתה הבן-אדם האחרון שנראה כמו לוחם"
זה שהיא צודקת זה דבר אחד ,אבל מי היא שתגיד לי את זה.
"את יודעת יש לך קצת חוצפה לא הרבה קצת" התחלתי לתקוף "ומה אם
אני אגיד לך שאת לא נראית חכמה או אם פיסת אינטיליגנציה אחת
בראש שלך איך תרגישי?"
"די רע אם עצמי" אמרה ועמדה שם עם הידיים מוחזקות לאחור כאילו
כרגע הייתי אביה שנזף בה היא השפילה מבט ואמרה"לא התכוונתי
לפגוע בך"
"לא פגעת בי,זילזלת בי "
המשכתי בתקיפות
"...ומי את שתזלזלי בי?"
היא רק חיפשה מקום לקבור את עצמה לא כל יום אדם אחר מראה לה עד
כמה היא קטנה.
סליחה לא התכוונתי, אני מצטערת היא מלמלה והלכה החוצה אם דמעות
בעיניה.
יש לי פאק ביצור, אני לא יכול לראות בחורה בוכה גם אם חנן
אשראווי היתה בוכה הייתי מנסה לנחם אותה.
יצאתי אחריה וראיתי אותה פונה לגן-שעשועים שהיה בקרבת מקום,
היא התיישבה על ספסל והתחילה לבכות.
אני עקבתי אחריה,לומרות שאני הבן-אדם באחרון שהיא רוצה לראות
כרגע החלטתי לגשת ולשבת לידה.
"לא התכוונתי לצעוק עלייך" אמרתי בטון חלש.
"אני מבינה, עכשיו תלך ממני אני צריכה זמן לבד" פקדה אלי.
עוד פעם כנגד כל אינסטינקט בגופי אמרתי לה "לא".
עזוב אותי בשקט" הפצירה בי "לא את לא צריכה להיות לבד את צריכה
לדבר על זה"
"מי אתה שתקבע מה אני צריכה?"
"אף אחד,סתם אדם שיודע שברגע שמדברים על הבעיות קל יותר
להתמודד איתן"
"מתי נהיתה פסיכולוג?"
"הייתי מ"כ כמעט שנה זה די הכשיר אותי לפסיכולוגיה בגרוש"
לראשונה היה שמץ של חיוך על פניה אז המשכתי אם המומנטום "את
רואה דקה שיחה איתי וכבר את מחייכת אם היית נשארת פה לבד היית
רק בוכה"
"טוב למה אני בוכה זיגמונד?"
הופתעתי שדוגמנית ועוד בלונדינית יודעת מזה זיגמונד פרויד "טוב
תראי הניחוש שלי אומר שאת בוכה אל כך שסך הכל רצית לנהל שיחה
אם אדם,אני מניח שלא יוצא לך לעשות את זה הרבה, שחף מכל רצונות
ממך כלומר לא צריך ממך כלום והצלחת להרוס את זה בגלל בחירה לא
נכונה של מילם והתנשאות בסיסת שלך"
לפעמים  הייתי מדהים את עצמי כמה זיוני שכל אני יכול לדחוף
למשפט
אחד.
"אתה יודע שאתה די קרוב"אמרה בהתפעלות מכוחותי הפסיכולוגים.
פעם ראשונה שאני צודק, בדרך כלל אנשים מסתכלים עלי אם מבט של:
"לך מפה ילד?"
"אני מצטערת שזילזלתי בך"
"זה בסדר אני די רגיל" די.... להיות פתטי כל הזמן.
אתה לא מבין....אני  לא רגילה לדבר עם אנשים...."
"אז את טלפתית"
לא....ותן לי לסיים לדבר בלי הערות שלך" דווקא חשבתי שהייתי
מצחיק.
"אתה לא מבין כמה קשה כמה קשה זה עולם הדוגמנות. כולם אבל כולם
רוצים ממך משהו.
אם זה המעצב שרוצה שהבגדים שלו יוצגו בצורה הכי יפה ,מעצב שיער
שחושב שהוא אומן אז לכן הוא מתייחס אליך כאילו את אובייקט
שלו.וכמובן יש את הצלמים שלו עוזבים אותך בשקט כי הם מחפשים את
הפוזה הכי טובה שלך,אתה לא יכול לנסות להבין כמה לחץ יש עלייך
כדי שתצא תמונה אחת טובה".
את האמת לא ריחמתי אליה כי באמת אין לה מושג(לדעתי) מה זה
לחץ.
"תשמעי... אני מבין אותך אבל אני חייב להגיד ככי את הכל
בפרופורציה גם אם תצא תמונה גרועה תמיד אפשר לצלם עוד אחת או
להשאר עוד שעה אף אחד לא ימות מזה וגם אם יפטרו אותך במקרה הכי
גרוע תתחילי את החיים שלך בגיל עשרים וחמש עם בוחטה של כסף".
"אני לא מאמינה איך אתה מזלזל  במקצוע שלי זה לא דבר טריוויאלי
לעשות תצוגה או שער"
כן,אבל רגע זה לא שאני מזלזל זה פשוט אני לוקח את הדברים
בפרופורציות הנכונות, בשרות שלי הבנתי שכל עוד אדם לא נהרג או
נפצע אז אין טעם להתרגש מזה,כסף זה דבר שבא והלך זה לא הכל
בחיים"
"אני לא חושבת שאתה באמת מאמין בזה, מי לא מחשיב כסף בחיים"
"תראי... בשנה האחרונה ניסו מחבלים להרוג אותי בכל דרך
אפשרית....."
תדהמה נאחזה בפניה ואז הבנתי שהיא חייה בבועה ששם הכל בסדר:
אין בעצם מלחמה בשטחים ,אנשים לא נהרגים שם  ,אנשים לא מאבדים
צלם אנוש שם  ואנשים לא שוכחים את האנושיות והומניות שניסו
להחדיר בנו מאז שההינו ילדים.
אנשים בתל-אביב חושבים שהכל יופי טופי.
לאור המבט שלה חזרתי להתחלה "נסביר אחרת, אם יוצא לך להסתובב
בעיר ובעיקר בקניונים את רואה שני קבוצות אנשים אלו שמנסים
להרשים אחרים על-ידי לבוש או בדיבור בחלקות בגישה ויש את אלה
שפשוט לא שמים זין על כלום התלבשים ומדברים איך שרוצים כמעט
ולא נותנים כבוד לאף אחד הם פשוט מנסים לתפוס משהו מן החיים
שנעצרו להם בשלוש השנים האחרונות.
הם פשוט מחפשים את הנעורים שנלקחו מהם."
אני רואה את עיניה בוהות בי מנסות לקלוט את מה שאני אומר,לא קל
לקבל את העובדה שכרגע גילית שאין לך מושג מהחיים שלך, מיכל לא
עיקלה את העובדה שעשרים קילומטר מהבית של ההורים שלה, יש אנשים
שנלחמים בשביל שהיא תחייה בשקט ותדגמן בגדים למרבה במחיר. מה
שיותר הדהים אותה הייתה העובדה שמי שנלחם הם אנשים שלמדו איתה
בכיתה ובשכבה, אנשים שהיא לא היתה שמה זין אליהם כי הם לא נראו
נכון או לא התלבשו נכון.
קשה לקלוט בשניה אחת שכל החיצונית המושקעת שלה שווה לתחת כי
מבפנים היא מתה.
למרות השוק הכבד ששניכר על פניה המשכתי בהרצאה שלי :
"תראי אותי, בחטיבה ובתיכון מי בככל הסתכל לכיוני, הייתי שמן
מוזנח אנשים רק צחקו עלי מאחורי גבי, בעיקר הבנות המקובלות
הריצו סטים של בדיחות  על חשבוני, גם כיום אני הולך ברחוב
מישהו או יותר נכון מישהי מסתכלת לכיווני כל מה שהן רואות זה
אדם לא הכי מושך מתהלך לידה"
"אז מה אתה רוצה שיפלו לרגליך רק בגלל שאתה קרבי ולוחם?" שאלה
בתקיפות מתפרצת
"לא ולא, אני רק רוצה שתיפסק הצביעות אל תשפטו אותי אך היופי
שלי תשפטו אותי על מה שאני"
הרגשתי לרגע כאילו נציג הגברים השמנים עלי אדמות שרוצים רק
הזדמנות ושלא ישפטו אותם על פי המראה החיצוני שלהם.
"רגע רגע אתה חושב שלי קל, אתה יודע כמה לי קשה אני הולכת
ברחוב ושורקים לכיווני נוהמים לכיווני  
לכל מקום שאני הולכת מזמנים אותי בגלל שאני יפה בגלל שאני
מצטלמת טוב לאף אחד לא איכפת שעשיתי עבודת מחקר בהיסטוריה ושיש
לי ממוצע מאה וחמש, אז בבקשה על תגיד שלך קשה"
אמרה והרגישה טוב עם עצמה, אפילו חייכה.
"לפחות מזמינים אותך למקומות" החזרתי לה, לא הצלחתי להסתיר את
שביעות הרצון שלי אז חייכתי.
"אתה רוצה תחרות למי יותר קשה" שאלה תוך כדי שחיוך התפשט אל
פניה.
"אין לך סיכוי אני קוטר ברמה עולמית, אני בא משושלת קוטרים
מפורסמת".  
מילים שגגרו ציחקוק.
"כן,אני אישה נולדתי עם יכולות קיטור טבעיות".
איך שאמרה את המילים הללו נפלתי מן הספסל מרוב צחוק לא שזה היה
מצחיק כל כך אלא פשוט צחוק בתוספת מגושמות טבעית.

"יש לך חברה?"היא שאלה,בזמן השאלה הלב שלי ירד לתחתונים,יחד עם
רוב הדם.
"לא, האחרונה עזבה אותי לפני ארבע חודש" אמרתי עם שארית הדם
שבמוחי.
"לך?"
"לא, אין אחד שעומד בזה שאני אף פעם לא בבית".
"כאילו הוצאת את המילים מהפה" עניתי
"רוצה לצאת מחר" שאלה והסתכלה עלי עם זוג עיניי פאפי חמודות.
"אני לא יכול" איך שהוצאתי את צמד המילים הללו היא התנפלה עלי
"אין לך בושה אחרי כל הדיבור הזה סוף סוף מצעים לך ואתה מסרב
אז אתה צבוע" היא המשיכה וקיללה אותי במילים יפות וקצת גסות
לפעמים.
"רגע...עצרי" צעקתי קלות "זה לא שאני לא רוצה אני פשוט חוזר
מחר לצבא"
כמה שהיא הרגישה טיפשה.  
"נראה לך שיש גבר עלי אדמות, שהוא לא הומו,שיסרב לך?"
" טוב"אמרה במעין מבוכה
החלפנו מספרי טלפון החלפנו נשיקה ואיש איש הלך לדרכו.
הייתי רוצה להמשיך ולספר שאנחנו עוד היום חברים אבל זה פשוט לא
התחבר.
אחרי חודש פשוט לשנינו נמאס אחד מן השני
אבל מה העיקר זיינתי אותה.
אם זה אגדה או לא תחשבו בעצמכם איש איש ימצא את התשובה שלו,
תודה שהקשבתם לסיפורי.