לוויתו של מר שמגה התרחשה ביום בהיר. אני חושב שהיה שם עץ ועל
העץ ישבו ציפורים וצייצו. אף אחד לא טרח לגרשן מבית הקברות.
מחללות את כבוד המת בציף ושרק ואת כותנות המבקרים הקודרים
בכתמים לבנים שמקורן בפעולות מעיים. לוויתו של מר שמגה דמתה
מבחינות רבות ללידתו, אם נניח לרגע שהאדמה היא אמו באופן מוחשי
ולא אליגורי והכל מתרחש בהילוך אחורי וללא הרדמה.
רק אדם אחד הגיע לטקס, מה שאילץ את מנהל בית העלמין להיות נוכח
על מנת שלא לגרום לאותו אורח מיסתורי, שלפי בגדיו וההבעה התמהה
שעל פניו הגיע לשם לגמרי בטעות, לחוש שבבית עלמין זה נקברים
אנשים שלאיש לא אכפת מהם. לאותו הייתה נטייה לחייך במצבים של
חוסר נוחות. פינות פיו היו מתעקלות מעלה מעלה וגבותיו פורחות.
מעל ארונו המרופד של מר שמגה, מצב הביש הכריע את אותו מנהל עד
כדי חיוך כה מאולץ, שנדמה היה שכל תווי פניו מנסים לטפס מעלה
מעלה ולהתנתק מראשו.
האורח הנכבד העיף בו חצי מבט, הבין את חוסר העניין המקצועי שלו
והפליט צחקוק. "מר שמגה..."
המנהל נתן בו מבט משתומם. "אני מבין שהכרת את המנוח?" אמר בקול
מלא תקווה.
"לא, אדוני... זה פשוט שם מצחיק"
דקה לאחר מכן כבר נעלם האורח ללגלג על שמות מתים בעיר אחרת,
ונותר המנהל לבדו, לבהות באותה ערימת עפר שהכריזה בעגמומיות על
מצבו החדש והבלתי משתנה של מר שמגה. מי שהיה עשוי בעבר להיות
אלוף העולם בקפיצה משולשת או ממציא של איזה טעם חדש לגלידה, אך
כעת הוא שוכב קר ונטול מחשבות. נח לקראת אותם דברים שלעולם לא
יעשה.
אותו ניכור ששרר סביב הקבר, ניכורם של המתים כלפי החיים
וניכורן של כל בריות העולם כלפי חייו ופועלו של מר שמגה
האומלל, החל וחודר לעצמותיו של המנהל, הנרי שמו. והחלו
הציפורים לצייץ צפצוף עצוב מעל ראשו. "בלדה לתולעת שעזבה" או
להיט מכהה חושים אחר. רוח נושבת בעלים.
מר שמגה מתחיל את התנסותו הראשונה בעולם הריקבון ובקרביו של
הנרי עולה תחושה של אי צדק והתקוממות.
איה אמו, אחיו, אביו של מר שמגה? משפחת שמגה המורחבת עם
הדודנים ונשותיהן בעלות המבטא? מכריו וידידיו, נושים ודורשי
שלומו? איה כל הנשים הבודדות שמגע ידיו הצונן חימם את ליבן
בלילות המתארכים של הסתיו והצית את ירכיהן בבוקר קיצי בליטוף
עדין? האם שכחו כולם? האם לכולם תור לאיזה רופא שיניים קוסמי
שלא יכלו לבטל? האם הפנו עורף לאדם מכיוון שחדל להתקיים?
מכיוון ששמו הוא שמגה? הייתכן שבכל שנותיו, הצליח מר שמגה
להתגנב בינות לזרים לו ולהימנע מחיכוך חייהם בחייו?
הדממה השיבה את אותה תשובה מרוטה שהיא משיבה תמיד. הנרי פנה
ללכת ודמעה יחידה חומקת מעינו השמאלית.          

"מה פירוש אינך יודע מי רשם אותו?" התרעם הנרי כעבור רבע שעה
על פקיד הקבלה. "הוא הרי לא הגיע הנה בכוחות עצמו, נכון?"
הפקיד, אדם נמוך ומבולבל בשם פיטר, שרבב את שפתיו וענה כך
"הייתה איזו אישה, לא השאירה שם, שילמה במזומן, רשמנו את השם
לפי מה שמצאנו בארנק." קולו היה יציב ונמוך, הוא נשמע כאחד
שמדבר יותר עם המתים מאשר עם החיים. הבעת פניו של הנרי נעשתה
עקמומית וסתומה עוד יותר. מחשבות היו רצות בין אוזנו הימנית
ואוזנו השמאלית והוא ניסה נואשות לעקוב אחריהן עם עיניו. מה
שהשווה לו מראה של שולחן פינבול יותר מאשר מנהל מכובד של בית
עלמין. "אישה, אתה אומר..." מלמל בפיזור דעת. "כן" השיב פיטר,
עיניו מקובעות במרחק. "אבל הארנק עדיין כאן." חייך. "חשבתי
אולי יבוא מישהו לדרוש אותו."
"מחשבה טובה" שבו עיניו של הנרי והתמקדו על האדם הגוצי לפניו.
הוא מצא עצמו תוהה אם אכן ייתכן שפיטר היה כדורעף בגלגול
הקודם.
הוא התנער מאותה מחשבה קופצנית, תלש את ארנק העור החום
מאצבעותיו הקצרות של פיטר והסתגר במשרדו. הוא התרווח בכסאו,
מרים את עיניו לתמונה הישנה של אמו שהייתה תלוייה מעל הדלת.
אישה מבוגרת בשמלה שחורה, עונדת סיכה בצורת ורד. עיניה היו
מלאות גאווה. הנרי מצא שהתמונה שתלה הייתה דרך טובה הרבה יותר
לתקשר עם אמו מאשר לבקר אותה בבית גיל הזהב מעבר לפינה. כבר
לאחר ביקור אחד, גילה שאינו דמות כל כך מקובלת באותו מוסד.
הקשישים שהיו חביבים עד נסבלים בנסיבות רגילות, היו בוהים בו
בבוז ורוטנים משהו לגבי "צייד כשרונות לגיהנום..."

הארנק הכיל מעט מאוד מבחינה כספית. שלושה מטבעות קטנים וצ'ק
לפקודת מר סמואל שמגה. האותיות שהרכיבו את שם המשפחה היו
מעוותות משהו, כמעט כאילו לקה הכותב בהתקף צחוק או עווית כלשהי
בזמן החתימה. לארנק היה ריח חדש ונמצאו בו גם תעודת זהות,
כרטיס אשראי וכרטיס ביקור של ד"ר קליין, רופא שיניים מומחה. על
גב הכרטיס שורבט בעט כחולה מספר טלפון בכתב יד עגלגל של אשה.
תחתיו נרשם בהבטחה השם "רוברטה". מעבר לכל אלו, כאשר ניער את
הארנק בכח מעל שולחנו, נשרו ממנו כמה עשרות גרגירי חול זהוב
וחרוז קטן וחום.
התמונה על תעודת הזהות הייתה מטושטשת כל כך שהנרי עצמו ושלושת
האנשים שראה באותו רגע מחוץ לחלונו, צועדים ברחוב, היו יכולים
להתקבל כבעל אותה תעודה.

"מי אתה, מר שמגה? מנין באת? לאן תלך מכאן? מי יתפלל עבורך?"
במוחו של הנרי החל להצטייר מר שמגה כמעין קדוש מעונה, אשר חי
את חייו במרוחק מכל שאר בני האדם, או איזה בעל סגולה נסתרת אשר
נודה בשל כשרונו הנדיר, יהיה אשר יהיה. הנרי ידע לבנות מגדלי
קלפים, פעם הגיע לשמונה קומות עם חפיסה חדשה של קלפים מצופי
פלסטיק. מבלי לשים לב כבר החל לצרף את תעודת הזהות וכרטיס
האשראי לכדי קומת הכניסה של בית צנוע בפרברים.
הוא ניעור מהרהוריו ושמט את יסודות הבניין החדש. הם נחתו בחבטה
חרישית על שולחן העץ. הוא פנה ליומן הפגישות שלו, נתקל בדף
ריק, חשש לרגע לעתיד פרנסתו ונרגע במחשבה שזו באמת העונה החלשה
בשנה, מבחינת מתים. אף אחד לא רוצה למות בכזה מזג אוויר לח.
מעודד ריקבון, אתם מבינים...

עיניו החלו שוב להתרוצץ לאורך ולרוחב השולחן, מחפשות משהו
להיאחז בו. משהו בניתוק המוחלט שניכר בין מר שמגה ובין שאר
העולם נראה לו לא אנושי. לא הוגן. למה שהסמיתים והכוהנים יקצרו
את כל התשואות והשמגות והקצנבוכים של העולם ימותו מבלי שאף אחד
יתן עליהם את דעתו. אף מודעת אבל אינה מרובעת מספיק, אינה
מספיק חדגונית, אינה שחורה-לבנה דיה כדי לקבור את השעשוע,
הצחוק הקדום, הפראי, התת הכרתי הגלום בשם כשמגה.
הנרי הכריז לעצמו חרישית שלא ייתן לאדם זה לעזוב את עולמנו הקט
ללא תרועה אחרונה לזכרו, הוא החליט שעליו לגלות מי היה אותו
אדם נעלם ומגוחך וכיצד הגיע לאותו מצב נידח בו הוא נקבר ללא
אבלים ונעזב לחסדי האדמה האילמת.
הנרי קם מכסאו, ניגב את החול ממכנסיו והסתער לעבר הדלת. מפתחות
מכוניתו הקומפקטית מיטלטלים כבר בידו, הוא שם פעמיו לכיוון
מעונו של המנוח, ששכן כפי שצוין בתעודת הזהות, מרחק עשר דקות
נסיעה מבית העלמין.

תוך זמן קצר מצא את המקום, בית דירות לא גבוה במיוחד. מיד ניתר
ממכוניתו והחל לתור בעיניו בין תיבות הדואר אחר השם המיוחל.
כבר קנה לעצמו אותו שם מעמד של מילת קסמים עבור הנרי, מחלה
שהתפשטה זה מכבר בעירו ורק עכשיו היא מתגלה, שורשיה טמונים
בכל. כל השמות היו מחוקים או מטושטשים פרט לאחד שפיגל ואחד
וורצ'סטר. נראה שזכרו של מר שמגה נעדר גם מביתו. אותו מרחב דל
בין ארבע קירות בו מתנהלים חיינו. ריקנות היכתה בהנרי. חיפושיו
הגיעו למבוי סתום ושוב מר שמגה אובד לו בין פרצופים ומקומות
אינספור. הנרי סב על עקביו, נדהם לגלות שהרחוב נמלא לפתע
באנשים. וכל אחד מכריז בצעדיו על קיומו וזועק בנשימותיו את שמו
ואת זכויותיו לתהילה. וכולם קוראים בקול אחד מהדהד אשר לא
משאיר מקום לספק. בפעימות לבם וברשרוש בגדיהם - אני כאן, אני
קיים. זה אני! הלא תכירני?

האור לא נדלק. הנרי ישב בחדר העבודה שלו, מעלעל שוב בארנקו
הריק של מר שמגה המסתורי לאור מנורת השולחן העמומה. קיווה
למצוא אולי תא נסתר שבו הוטמנו בכתב ברור קורות חייו של סמואל
שמגה. מה בדבר קורות מותו? האם לכולנו מוענקת הזכות לדעת מאין
בא מותנו? האם כולם מבחינים בגרזן המתקרב, חשים בחבל הנכרך
סביב הגרון, האם כולנו נשמע את שריקת הכדור וקול הפיצוח האחרון
של גלגלתנו. או שמא יבוא עלינו המוות בשנתנו, בהיסח דעת, בשעה
שנצפה בשעשועון בטלוויזיה, נמצמץ להרף עין וכבר לא נזכה לראות
את סופה של התוכנית המבדרת. האם תלחש אהובתנו באוזנינו מילות
עידוד והקלה, כאשר אנו עוזבים ונעזבים בזרועותיה, אשר לא עוד
יכלו להחזיק בנו.

קול ההמולה נרגע בחוץ והשאיר את הנרי עם הדממה שבחדרו הסגור.
רק עוד דבר אחד נותר לו לשמו של מר שמגה, השם היחיד שנקשר
לשמו, מרצון או כתוצאה של צירוף מקרים מוזר- רוברטה, כאלה
מיתולוגית, צופנת בחובה את גורלו של מר שמגה, שהיה ללא ספק בן
תמותה.

הוא חייג את המספר כל כך לאט ואצבעותיו כה רועדות שנדהם כאשר
לבסוף הגיב קול ישנוני מעבר לאפרכסת ומי יודע כמה קילומטרים של
חוטי טלפון. קולה של אישה. מי יודע מה דרוש כדי למדוד מרחק?
הקול נשמע עייף ומבקש קרבה. זרות עלתה מתוכו. הנרי התקשה
להסביר את מצבו. לא כל יום נופלת לחיקו גוויה שעברה כה לוטה
בערפל. איזו אמת קיומית תתגלה לו כאשר ימצא מי הוא מר שמגה?
הוא גמגם שני משפטים ובעצמו לא היה כל כך בטוח מה אמר בהם. בת
הקול השתהתה לרגע קצר, הוא יכל לשמוע את שפתייה נפגשות ונפרדות
שוב, נשימתה הרכה הכתה בשפופרת. "אני לא יכולה לדבר. בוא לפגוש
אותי."

דירה 4. פעמון הכניסה צלצל בנעימה מוכרת. הדלת נפתחה מעצמה.
ראשו של הנרי קדח. פנים אינספור חלפו מנגד עיניו, מנסה לחזות
מראש את אותה בת קול מסתורית השוכנת בכוך קטן בשכונה לא כל כך
טובה. "אתה נכנס?" האיצה בו סוף סוף.
מאחורי הדלת התגלה עולם חדש ומוזר. הדירה הקטנה הצטמקה עוד
יותר תחת כובדם של אינספור בדים צבעוניים שנתלו ממספר רב של
ווים הקבועים בקירות. קול של דפדוף נשמע מאחורי וילון כחלחל.
הוא סגר את הדלת מאחוריו, נלחם בצמרמורת שהחלה מטפסת במעלה
גבו. ברכיו החלו להיכנע לקסם העתיק הגלום בנשים זרות. ריח
יסמין הגיח מעבר לוילון ולפת אותו בצווארו. הוא נדחק בגסות,
רגליו מקרטעות ונשימתו עצורה, לתוך אותו קבר רדוף רוחות של
אותה מלכה פרה-היסטורית. היא שכבה על צדה, על מזרן שחור מעוטר
בקטיפה. לרגליה, הונח ספר עבה שדפיו עפו ברוח הקלה שנשבה ממקור
לא ברור. הוא המשיך לעמוד, היא נותרה לשכב. עיניה הכהות
אדישות, עורה השחום הבהיק. עששית דלקה מאחורי אחד הבדים והאירה
את החדר באור עמום.

הוא התיישב ושתק.
"לא אני הרגתי אותו" פתחה. אלף מיתות משונות החלו פורצות למוחו
של הנרי, רצות, מכות ונוגסות וקורעות בבשרו הקמל של מר שמגה.
עיניו נפערו. "היכרת אותו?" חקר בקול חלול. אקדחים עדיין נורים
בין רקותיו. ריח מתקתק עוד יותר של חשד החל להתגנב לתודעתו.
"ליום אחד, אולי שניים." השיבה, נחרצת. היא הפנתה את פניה הרחק
ממנו. הוא לא מצא עצב בקולה, והצטער על כך. האם אדם אכן היה
קיים, גם אם בהיעדרו אינך חש אובדן?
"מי הוא היה?" האם אכן היה לו במה להיאחז כאן? האם היה מר שמגה
יותר משם, יותר מבדיחה אכזרית שמישהו בדה ושיחרר אל העולם?
ועדיין לא מצא מנוח בין הסכינים החלודות ועניבות החנק שזחלו
בלחישה במסדרונות מוחו. הוא נשם נשימה עמוקה.

האישה משכה בכתפיה. "הוא לא אמר לי מה שמו." פניה היו שלוות.
אולי אפילו היו פעם יפות. עיניה הביטו למטה בהשפלה. קולות
הפיצוח והפציעה שבראשו נדמו. נדמה היה שהיא תרה אחר משהו,
עיניה נעו מצד לצד, נשימותיה נעשו מהירות יותר, חזה עולה
ויורד. אולי איזהשהוא רגש לקשור לדמותו של אותו זר שבא ועזב כה
מהר את חיי שניהם. בשניהם ניכר אותו עוגן המכביד על החיים
והכובל אותם לזמן ולמקום ולתחושה, בעוד המתים חומקים דרך כל
אלו. אין להם צורך באלו, עתה משגילו את המנוחה השלמה. המנוחה
שאינה תלויה במקום ובזמן.
"איך הוא מת?"
"המכונית שלו. ראיתי אותה הרוסה בצד הכביש. התקשרתי לאמבולנס
והם באו לקחו אותו." היא היישירה מבטה אליו. "זה כל מה שאני
יודעת." רוח הכתה בבדים ואור אדום נח לרגע על פניה. לפתע הייתה
שוב אלה מיסתורית. היא היטתה פניה לצד והאור נעלם. האוויר נעשה
כבד.
הנרי פנה ללכת, בלא לומר מילה נוספת. כשעמד כבר בדלת, היא קראה
מאחוריו. "הוא היה אדם טוב, אני חושבת."
האם היא הייתה מה שהנרי חשב שהייתה? האם שמה ומספר הטלפון שלה
נלחשו מפה לאוזן ונכתבו בהיחפז, תחתם סוער חשק שאינו שבע,
בדידות שאינה יודעת גבולות? האם הייתה אהבתו הראשונה? היחידה?
הדלת האחת שנפתחה לפניו?

בבית החולים נרשמו שמונה אלמוניים בשבוע האחרון. שבעה עזבו דרך
הדלת בחזית הבניין. אחד שהה זמן קצר במרתף ועזב עם מעט עזרה
מהדלת האחורית. לא על רגליו שלו. הרופאה שטיפלה בו שתתה קפה חם
ושילבה את רגליה שוב ושוב. "תראה, אני מסיימת את המשמרת עוד
עשר דקות." עיניה היו עצובות, מרוחקות. "אני רק רוצה לדעת מי
הוא היה." קרא הנרי בכנות.
היא לגמה שוב, ועוותה את פניה. הקפה שהיה מתוק לפני רגע הפך
מר.
"הוא לא היה אף אחד. אלמוני." היא הנידה בראשה. "הוא היה מת
כשהוא הגיע אלי." היא ירקה את המשפט האחרון במהירות, מפחדת
שהמוות ידבוק בה. אותו מוות זר, לא ידוע, המושיט את טפריו רק
אל אנשים שאינה מכירה. אנשים שלא באמת היו ולא באמת מתו. הכל
כמו צעצוע של ילדים. הם נכנסים דרך דלת אחת ויוצאים דרך אחרת.

היא הביטה שוב בפניו החיוורות של האיש הגבוה שניצב מולה
והתקשתה להבין את דאגתו. בעולמה יש צורך לשמות לכל דבר קטן, כל
נים ואבר ובלוטה, אך המכלול, לשם מה זקוק הוא לשם? הנרי לא אמר
דבר, רק הביט בה שוב בציפייה.
"שכח מזה, אני אפילו לא זוכרת את פניו." לגימה אחרונה מכוס
הקפה והיא עזבה באנחה.

הנרי נותר לבדו, מעביר את משקלו מרגל לרגל. אין זכר ללידתו
ואין סימן למותו של מר שמגה. שמו שבקרוב יישכח הוא כל כולו עלי
אדמות.

אדם בסרבל ישן הציץ מתחת לגרוטאה הכחולה שעמדה בגאווה במרכז
חצר גדולה ומוכת שמש. הוא נראה מאותם האנשים שתמיד לועסים משהו
ולעיתים רחוקות דואגים לדברים אחרים חוץ מחומר ללעיסה. "אז
מצאת את המכונית הזאת ביום שישי?" האיש הפריח לעברו הנהון קל.
"אם אפשר לקרוא לה ככה. הייתה מרוסקת כולה..." הוא סיים את
המשפט אך משום מה המשיך להנהן. "יש לך מושג מה גרם לתאונה?"
שאל הנרי. האיש החל ללעוס במרץ. עיניו נעו באיטיות מתחת
לגבותיו העבות. כעבור זמן מה, הלעיסה הפסיקה. "אולי ארנבת."

הנרי חש גלימה קרה של אכזבה מתיישבת על כתפיו. אפילו נסיבות
מותו של מר שמגה היו נטולות כל ערך, פרט לאותו ערך סטטיסיטי
מצטבר, אשר יום אחד ישכנע את כולם שלא לדרוך ולו צעד אחד
בקרבתו של כל כביש שהוא. בינתיים חייו נותרו סתומים ועקרים כפי
שהסתמנו מהאבן הנמוכה והדוממת שהונחה לו למצבה. להיכן נעלמו כל
העצב, הייאוש, הצער, אין האונים? כעת הקיפו הם את הנרי מכל
עבר. ודאי היו קיימים גם בחייו של מר שמגה, אך מאז שאינו,
איבדו את הגיבור שלהם.
הנרי צעד באיטיות מחוץ לאותה חצר שמשית ואל צילה של חורשה
קטנה, משאיר טביעות רכות בחול האדמדם הדק. כעבור זמן מה חזר
למשרדו הקטן, חייך שוב אל אמו בתמונה. פיטר נראה מופתע לראותו,
או שפשוט התעורר משינה. הנרי התיישב שוב בכסאו והחל לשחק עם
אגודליו. האדם אינו בנמצא. חי את חייו לשווא ועכשיו יישכח
לשווא. מי יתן עדותו לכשימות, תהה הנרי. מי יתור אחריו וינסה
לאסוף את שברי חייו. כעת כשעזב שוב אין מה שיקשור אותם יחדיו.

הוא הרים את שפופרת הטלפון השחור והקטן שניצב על שולחנו. טלפון
שצלצל לרוב בקולן של אלמנות ובנות, אחים ובנים מדוכדכים, כולם
מבקשים לטמון את יקיריהם, לשמור אותם באדמה, פן יתפזרו לארבע
הרוחות.  הוא הצמיד את האפרכסת לראשו, אך לא יכל לומר מילה.
מבטו נפל שוב על תעודת הזהות אותה סרק כבר עשרות פעמים בעיניו
וברוחו. היא נראתה חדשה, כמעט מבריקה.
הוא הרים שוב את השפורפרת וחייג. כעבור רגע קצר ניתק. פניו
ריקים מהבעה. הוא ישב כך כמה רגעים ואז יצא למכוניתו.  

את האיש שישב כעת לפניו, בחדר מצופה קירות עץ ועתיר מדפים,
ניתן היה לתאר בצורה הטובה ביותר כצורה גיאומטרית כלשהי. הנרי
החל מאתר זוויות ישרות בין סנטרו ואוזניו. האיש כנראה היה רגיל
לכך ופשוט החל לדבר. "אז אני מבין שאתה מעוניין לשנות את שמך?"

הנרי נשם עמוקות, עיניו מתרוצצות. "כן"
"אנא רשום כאן את השם החדש." הגיש לו האדם פיסת נייר ועט. הנרי
אחז אותם ביד רועדת והחל לכתוב. מתעכב על כל אות. כשהגיע לשם
המשפחה, עבר בו רעד מוזר. הוא נאלץ להתאמץ מאוד כדי לבלוע את
הצחקוק שהתעורר בו. "וכאן, אנא חתום את שמך הנוכחי" האדם היה
שלו לחלוטין. מולו התרחשה טרנספורמציה נדירה וקסומה אך הוא
היישיר מבטו דרכה לכיוון מחלקת התה.
הנרי המשיך לכתוב. כשסיים הביט ארוכות בדף הקטן. מנסה להשוות
בין שני השמות, מנסה למצוא באחד מהם את עצמו, כמודד חליפה
חדשה. כעבור זמן מה הרים ראשו בחזרה לכיוון האדם המלבני, וזה
קלט את הרמז וחטף בזריזות את הדף. עיניו חלפו בסקרנות על
הכתוב. "ובכן, מר הנרי טרטלבוים, אתה מעכשיו מר סמואל שמגה."
קולו נמלא תמיהה כשקרא את השם האחרון. הוא הביט שוב בהנרי,
מנסה לפענח איזו בדיחה שחלפה מעל ראשו, במבט שחור ובורק. הנרי
לא הגיב.

סוף #1
"אתה יודע, מר טרטלבוים, לגמרי לא מזמן קבעתי פגישה עם אחד
סמואל שמגה, גם כן לגבי החלפת שם. אותו אדון מעולם לא הגיע
לפגישה." הנרי החוויר. פניו של האיש נעו מצד לצד, מנסה לבחון
את הנרי מזוויות שונות, לגלות בו מקומות מסתור אפשריים לאותו
סוד שנחבא בו. הנרי החזיר לו בתנועות מראה.שני הגברים ישבו
בדממה, רק צוואריהם נעים בעצבנות. "אני חייב לתהות, אם אי פעם
פגשת את אותו אדון שמגה."
הנרי חייך בתמימות. "לא" ענה בכנות מושלמת. האיש המרובע שב
והביט בדף הנייר שמולו בחשדנות. מחזיר מדי פעם מבט חוקר לתוך
עיניו של הנרי. לבסוף ויתר, חתם על הדף ותייק אותו בתיק עור
גדול.

הנרי שב למכוניתו בתחושת רעננות כמותה לא חש מעולם. לפתע היה
אדם חדש. הוא החליט שילך ברגל. מחשבה נוספת חלפה לפתע בראשו
והוא החל לחטט בכיסיו ולחפש את אותו כרטיס ביקור של ד"ר
קליין.
בדרכו החל לראות את כל אותם אנשים שמעולם לא ייחס להם תשומת
לב. אותם אנשים שמעכשיו יכירו אותו כמר שמגה. אותם אנשים שיוכל
לפגוש ולהתידד איתם. אותם אנשים שהתעלמו לחלוטין מהנרי. הזקנים
בבית גיל הזהב, קרובי המשפחה העשירים של כל הלקוחות שקבר,
הרופאה בבית החולים. כולם היו מאחוריו. הוא היה אדם חדש. אדם
שונה. אדם שיכול להיות ממציא של איזה סוג חדש של תרופה נגד
קרחת או אלוף העולם בפינג-פונג.


סוף #2, יותר טוב.

..."אתה יודע, מר טרטלבוים, לגמרי לא מזמן קבעתי פגישה עם אדון
מסוים שהחליף את שמו, גם כן למר סמואל שמגה. הוא ביקר במשרדי
רק ביום שישי בבוקר." הנרי החוויר. פניו של האיש נעו מצד לצד,
מנסה לבחון את הנרי מזוויות שונות, לגלות בו מקומות מסתור
אפשריים לאותו סוד שנחבא בו. הנרי החזיר לו בתנועות מראה.שני
הגברים ישבו בדממה, רק צוואריהם נעים בעצבנות. "אני חייב
לתהות, אם אי פעם נתקלת באותו אדון."
הנרי חייך בתמימות. "לא" ענה בכנות מושלמת. האיש המרובע שב
והביט בדף הנייר שמולו בחשדנות. מחזיר מדי פעם מבט חוקר לתוך
עיניו של הנרי. לבסוף ויתר, חתם על הדף ותייק אותו בתיק עור
גדול.

הנרי מעד החוצה מהמשרד בתחושת בחילה. יכול להיות שמר שמגה לא
היה מי שחשב שהוא? למה לו לשנות את שמו? האם רצה למות לבד,
נשכח, רחוק מכל אלו שהכירו אותו? אם מר שמגה בעצמו לא היה אף
אחד עד לפני כמה ימים, מי הוא הנרי בתור שמגה, או שמגה בתור
הנרי? מר שמגה נעלם. מעולם לא היה יותר ממסווה. בושם זול.
לעזאזל, חשב. הוא הרגיש סחרחר מכדי לנהוג. הוא התחיל לזגזג
במורד הרחוב כאשר נזכר במשהו. הוא התחיל לחטט בכיסיו, מחפש את
אותו כרטיס ביקור של ד"ר קליין. בצעדים כושלים הוא שב לאותה
דירה אפופת בדים. אותה אישה עדיין שכבה על המזרן מעבר למחיצה.
נשימתו נתקעה בגרונו והוא השתנק. האישה המסתורית הרימה את ראשה
בבהלה, פניה שוב נצבעים באדום. כעבור שבריר שנייה זיהתה אותו.
"אני שמחה שחזרת." הוא הזדחל למיטתה והיא עטפה אותו בזרועותיה.
"היה כאן איש אחד ששאל כל מיני שאלות עליך." היא לחשה באוזנו.
"באמת?"
"אמרתי לו שאתה מת."

(למען הסר כל ספק מלבכם, אדם בשם מר שמגה קיים במציאות! הסיפור
מבוסס על אירועים אמיתיים, ורק הנסיבות שונו כדי להימנע מאי
נעימויות)



(to anyone who may have wondered, the correct pronounciation
would be 'Shmegga' and not 'Shemga' or 'Shmege' - AA)