אבקה לבנה. אור לבנה. שמיים של לילה. סיגריה בוערת. הכנסתי את
הבדל לריאות. נחנקתי. הלכתי למיטה וחיכיתי לו. הוא כבר היה שם.
הוא ליטף את שערי. חייך ברוגע. נשק לשפתי. הזזתי אותו. לא
רציתי. רצונותיי הוגשמו אתמול. הוא שאל אותי "איך היה?".
"נחמד", חייכתי. קמתי. פתחתי את הדלת. אור הבוקר הפציע. סיגריה
דלוקה. קצה של מקל עשן מתעורר לחיים. הוא בא למרפסת. הוא ליטף
את שערי. חייך ברוגע. נשק לשפתיי. קירבתי את שפתיו לשפתיי
שנית. הזזתי אותו. לא רציתי. הוא הביט בי במבט מופתע "זהו?".
"זה נגמר?". חייכתי. שאפתי את העשן. אמרתי לו "אולי".
אבקה לבנה. אור לבנה. שמיים של לילה. סיגריה בוערת. הבדל
בריאות. חניקה. הוא כאן. שואב את נשימותיי. נושק לפניי. מכסה
את כל גופי בעטיפה לבנה.
הרופא קבע: "דום לב". המוות קבע: "אהבה שהתממשה. זה עתה."