רוח קרירה וטיפות של גשם גורמות לכל דבר להיות מושלם,
בסופו של דבר, נהר החלומות שלי זורם ומתמלא,
עם הזמן, למדתי לזרוק לשם בדלים בוערים של שלווה,
בקבוקים רקים של עומק ותשתוש,
דפים רקים, שפעם היו מלאים במשאלות קסומות
וחלומות, שחלמתי וקיפלתי בזוית ישרה
ממלאים נהר שסביבו הכל חי וצומח.


בחדר הפחדים יש מנהרה.
קירות פלסטיק עם פסים קטנים בצבע זוהר.
את שוכבת, גם אתה ליד,
את חושבת על כל הדם שזורם,
אבל, גם אותו זה לא מעניין
את חושבת שכך, לך ורידים מברזל.
והנה כמו תמיד,
בא לו הגשם
שאת כה שונאת,
את אומרת לי להפסיק,
אבל חייכתי בעבר
ואחייך אליך כעת.
הנוזל מתלקח,
אותך חונק,
גופך סופג,
כשהכל ניגמר הוא מביט על פרח בודד שנבל בפינה, שבריר של קרן
אור נתן לו את חייו במתנה, מביט לשניה, מסתובב חזרה,
תצא, אור השמש הלבן יסנוור, והרוח תקרע את בגדיך ממך,
תצרח לעולם נוטף דם ותקפוץ ותעוף,
מביטה על גופו החטוב, ועל טיפות הדם שמטפטפות אחת אחרי השניה
בכל צעד שלו,
"אך גופם החטוב",
אין לך ספור, אין הבדל.
חולמת אליהם,
ורידים מברזל.


בחדר החלומות
הלילה מעדיף להישאר עוד קצת,
עד שתיתעורר,
את כמעט נוגעת באדמה,
לידך אש, היא לא חמה יותר.
את מביטה לאזור לא מוגדר,
המבט שלך חד,
ואני מתחיל להרגיש שאני מיותר,
אז מהצד, את לא רואה אותי,
הרוח מלטפת את שערך השחור והארוך
וצלילים שקטים של לילה רוקדים עם צלילי המים,
הצמחים לידך נהנים ממשוב הרוח
ואני לא מוצא הבדל
חשבתי שכך, כי, ורידים מברזל.

מתפרץ החוצה!
כל החושים משתוללים בסופה ומערבולת מטורפת,
אני נע בתוך האינסופיות השחורה,
תמונות מעורפלות עוברות לידי,
אני מנסה לתפוס כל תמונה והיא מחליקה ובורחת.
ואז, עוברת לידי התמונה שלנו,
הלב שלי לא רוצה לפעום יותר.

אני תופס לך את היד

היא מתפוררת בידי לעט לעט

לגרגירים של חול הים

לא עוד, אנני עוד קיים

בחדר הפחדים
לא אחכה לך עוד
ולא אחלום עוד בחדר החלומות
את לא תיהיה איתי הלילה
ולא אביט ולא אקשיב ולא ארגיש בך לעולם
לא עוד
ולא אמות למען אישיות
ופרח קטן בצד נובל
אז תרצחי אותו
כמו שרצחת
כי את חיו לא ירצה לקבל
ממך
רק ממך
לך ורידים מברזל.