בשעה שהייתי מהלכת בקווים ישרים מסביב לשטיח המלבני שתחתיו
נהגתי לטאטא את הלכלוך בימים שהייתי עייפה מכדי לנקות, ובדיוק
באותם רגעים שלא יכולתי להגיד על מה בדיוק אני חושבת, דוקא אז
הבנתי פתאום מדוע זה שנה וחצי שהאושר כאילו חומק לו מהצד, על
אף שכביכול אני כל-כך קרובה אליו.
לא הופתעתי לגלות שזה קשור באמיר. בעצם, יכול להיות שידעתי זאת
עוד קודם, אבל אינני בטוחה בכך, כפי שלפעמים בצפייה שנייה
באותו הסרט, אינך יכול להיות בטוח אם הבחנת גם בפעם הקודמת
בקווי המתאר הדהויים של צמיד הרוצח, שנשתקפו בעיניים הירוקות
באותה שנייה קצובה שידיו נעו אל עבר הצוואר הנחנק.
ואני יודעת שאנשים לא יכולים לקבוע אם הבחינו בכך, זה המקצוע
שלי. אני חוקרת תבניות תגובה לצפייה בקולנוע ובטלוויזיה. לא
מקצוע ידוע במיוחד, גם לא פופולארי או מבוקש במיוחד, ובכל-זאת,
אני משתכרת טוב. העבודה שלי זה הפרטים הקטנים. כשמפיק שוכר
אותי בשביל סרט או סדרה שלו, הוא לא רוצה שינויים גדולים. הוא
רוצה שאני אמציא לו את המספר המדוייק של שניות שצריכות לעבור
בשקט כדי ליצור מתח מקסימלי לפני הרצח, או שאבחר שעון קיר
שישאיר את הצופים דרוכים. שנה אחת עבדתי כיועצת ל'ספינת
האהבה', הם רצו ליצור את האווירה הרומנטית ביותר. בהתחלה הם רק
רצו לברר מספר פרטים ספציפיים - כמה זמן צריכה להימשך נשיקה,
מה מספר הסנטימטרים המהווה את הפרש הגובה האופטימלי בין
בני-זוג, וכדומה. אך לאחר שהיו מרוצים מהתוצאות, שכרו את
שירותיי למשך שנה, כשתפקידי היה לייעץ לכל פרק באופן פרטני.
דווקא הרייטינג עלה יפה באותה שנה, אבל אז הגיע מפיק חדש, והוא
היה מן טיפוס כזה שהיה בטוח שכל תוצאה שאני אגלה במחקר, הוא
יכול לנבא מראש באופן אינטואיטיבי. יכול להיות שזה היה לטובה,
כי קצת שבעתי כבר מספינת האהבה באותו זמן.
בערך חודש אחרי זה, קיבלתי את ההצעה המעניינת. מפיק מטעם ערוץ
אחד, רצה להפיק גירסה ישראלית לחבובות. הרעיון היה ליצור סידרה
שהדמויות שלה יהיו שאולות מן החבובות, אך הסידרה עצמה תהיה
מצויירת, ותפנה יותר לגיל הרך. הוא קרה לזה : "חבובוטף", אולי
שמעתם. הוא רצה שאני אפענח עבורו את סוד הקסם של החבובות, כדי
להעביר אותו לחבובוטף, אבל אני היססתי. ההצעה היתה מאד
מעניינת, פשוט שמעולם לא ראיתי קסם מיוחד בחבובות. רק כעת אני
מבינה עד כמה היה אירוני הגורל, כשדוקא אמיר היה זה שגרם לי
לשנות את דעתי.    

באותו ערב, אמיר הגיע אלי הביתה (אז עוד לא גרנו ביחד) לארוחת
ערב. הוא נכנס מחייך, הביא לי פרחים ואמר שהוא אוהב אותי.
הייתי קצת נרגשת, כי לא לעתים קרובות בישלתי לו ארוחת ערב,
והאמת היא שהאוכל לא היה לגמרה טרי, כי הייתי חייבת להתקלח
אחרי שבישלתי אותו, לפני שאמיר מגיע. והוא התיישב על הכסא,
מביט בי באופן קצת מרחף, ואני רק מקווה להיות צודקת בניחוש שלי
לגבי מה שעובר לו בראש. לפני שמזגתי לו את היין, התקרבתי אל
כסאו ונשקתי לו באיטיות על האף, הוא אהב את זה. מזגתי את היין,
והתיישבתי כדי להביט באמיר, לשתות את היין, ולבדוק אם הוא נהנה
מהסלטים.
"קיבלתי היום הצעת עבודה מעניינת." אמרתי.
"כן ?" הוא שאל אותי בעודו לוקח לו סלט כרוב.
"הולכים לעשות גירסה עברית לחבובות. לא בדיוק אותו דבר, גירסה
מצויירת. המפיק רוצה שאני אעזור להעביר אליה את הקסם של
החבובות." אמרתי בנינוחות שתאמה את האווירה. רק הצטערתי שלא
פתחתי מוקדם יותר את החלון כדי שתהיה רוח קלילה, אבל לא רציתי
לקום כשהוא יושב מולי ומתחיל לאכול את הסלט. הוא הרים לרגע את
מבטו אלי מהצלחת :
"זה באמת נשמע מעניין." אמר בסקרנות קצת יוצאת דופן.
"כן ? אני לא יודעת. האמת היא שאני דוקא לא מוצאת שום קסם
מיוחד בחבובות." אמרתי.
"איך זה ? אני דוקא תמיד מרגיש בחבובות משהו, לא יודע. ביתי
שכזה ? כאילו הם ממש נמצאים אצלי בסלון. יש לזה קסם מיוחד."
הוא דיבר מבלי להספיק לאכול. תחת נסיבות רגילות אולי היה זה
נחשב גס רוח, אך זה דוקא מצא חן בעיניי.
"כן ? אתה חושב שאני יכולה לפענח את סוד הקסם הזה ?" שאלתי
ברצינות.
"לא יודע." דוקא היתה לי הרגשה, כאילו הוא דיבר כעת
כבדרך-אגב.
ואז החלטתי לעשות את זה. פתאום זה נראה לי כמו האתגר הכי גדול
שניצבתי בפניו בחיים. להעביר את הקסם של חבובות לסדרה מצויירת
לילדים. אני יכולה לעשות את זה. אני אגלה מה בדיוק גורם לתחושת
הביתיות הזו, שאמיר תיאר. אני אתן את הקסם לחבובוטף.
הלכתי אל המטבח, להביא את הפשטידה. הפשטידה היתה גולת הכותרת
שלי לאותו ערב. ואני הייתי מאד גאה. ידעתי שאני לוקחת סיכון,
עם מאכל מסובך שכזה. אבל הפשטידה נראתה מצויינת. רק נשאר לי
לקוות שהטעם לא יאכזב אותי. אמיר הביט בפשטידה בחיוך מרוצה.
"אני רואה שהתאמצת בשבילי..." אמר בקול יפה.
"אני מקווה שאתה יודע להעריך את זה." עניתי לו גם אני בטון קצת
לא רגיל, שמרמז משהו. פרסתי לו פרוסה, שנשארה יציבה לתפארת גם
לאחר שעבר הסכין על קצוותיה. לקחתי פרוסה גם לעצמי, אבל לא
גדולה מדי. הוא אכל בשתיקה.
"אתה רוצה עוד ?" שאלתי אותו לכשסיים.
"לא תודה." ענה לי. קצת הצטערתי, קיוויתי שהוא יבוא יותר רעב.
"זה לא טעים לך ?" שאלתי אותו.
"לא במיוחד." ענה לי. זה היה לא נעים, בייחוד מפני שכבר הודיתי
שהתאמצתי בשבילו. אני חושבת שהוא הרגיש שזה הפריע לי, אבל הוא
לא אמר כלום. הוא היה ישוב על הכיסא, מקסים בעיניו החומות
העמוקות, ומביט בי, מרווח קטן בין שפתיו.
"מה אתה חושב עכשיו ?" שאלתי אותו. הוא חייך ורכן מעל השלחן
קרוב יותר אליי, פניו בחצי חיוך מכוון.
"אני חושב שבילינו מספיק זמן בלאכול, ואפשר להמשיך לשלב הבא
בלב שקט..." אמר בטון זממני. צחקתי בשקט. הוא קצת הביך אותי,
אבל אהבתי את זה. ואהבתי את הבחור הזה שהביא לי פרחים, ואמר
שהוא אוהב אותי, ועל-אף שהוא העליב את הפשטידה שלי, עיניו
העמוקות הותירו בי את ההרגשה שאני בהחלט מסוגלת ללכת איתו
למיטה עכשיו. אז לקחתי את זרועו המושטת. החלטתי שהערב, אני
רוצה שהוא יהיה מרוצה. וכמו שהוא אמר קודם-לכן, הייתי מוכנה
להתאמץ בשבילו...  

את אמיר הכרתי כמה חודשים לפני כן. זה היה בלילה קר.
אחר-הצהריים ביקרתי את בת-דודה שלי בבאר-שבע, והייתי בדרך
הביתה. האמת היא שכבר הייתי בחיפה כשפתאום הרגשתי שהאוטו שלי
לא כל-כך מתרשם מן העובדה שאני לוחצת על הגז. הצלחתי עוד להזיז
אותו למקום חנייה בצד הדרך, אבל יותר מזה הוא לא היה מוכן. זה
היה רגע די מייאש, היות שמכסת כוחותיי לאותו יום כמעט ואזלה
כבר, ולא הייתי מושכנעת שנותרו בי עוד מספיק כוחות כדי לפתוח
בריטואל הידוע של הזמנת גרר ומוסכים. אני לא יודעת למה, אולי
בגלל התשישות המרובה, או אולי הקור שפקד אותי כשיצאתי מן
האוטו, או אולי היה זה הגורל, אבל החלטתי לעשות משהו שזה שנים
לא עשיתי. החלטתי לעצור טרמפים. משום מה לא כל-כך הרבה נהגים
הסתובבו בחוץ באותו לילה, ורק מדי פעם עבר אוטו, אבל אז הוא
הגיע. הוא נהג במכונית כחולה חדשה, ועצר את מכוניתו לצדי, פותח
חלון חשמלי, ומביט בי בעומק מסויים. "לאן את צריכה ?" שאל
אותי.
"רמת בגין." עניתי לו. הוא הנהן לי בראשו. נכנסתי אליו לאוטו.
בתוך המכונית שלו היה מאד חם, וזה היה מאד נעים, אחרי העמידה
בקור ששרר בחוץ. נסענו ככה, הוא נהג די לאט, ולקח כמה דקות עד
שאמר משהו.
"ומה מישהי כמוך עושה ביום סגרירי שכזה ?" שאל אותי.
לא הייתי לחלוטין משוכנעת למה התכוון כשקרא לי 'מישהי כמוך'.
"חוזרת מביקור בבאר-שבע, נתקע לי האוטו. ומה עושה מישהו כמוך
ביום סגרירי שכזה ?" שאלתי אותו בחזרה, באותו טון מדוייק.
"נוהג." הוא אמר לי.
"סתם נוהג ?" שאלתי. הוא חייך אלי, והוריד לשם כך לרגע את מבטו
מן הכביש.
"לא סתם. אני נוהג ומחפש ברחובות אחר מישהי יפהפייה כמוך,
שמחפשת טרמפים." אמר לי. גם אז, כבר הייתי הרבה אחרי שש-עשרה,
ומשפטים כאלה לא עשו עלי רושם. אבל הוא דוקא כן. הוא דיבר במן
רוך שכזה, והיה בו משהו מאד מרשים. כמובן, לו הייתי חושדת אז
שתשובתו היתה נכונה פשוטה כמשמעה, לא היה סביר שהייתי רוצה
לראות אותו שוב. אבל אני רציתי. וגם אני יודעת לחייך ולהיות
מקסימה. ולאט לאט ככה, הוא הסיע אותי עד הבית ממש. אולי הוא
רצה שאני אזמין אותו לעלות, אבל לזה כבר לא היה לי כח.
"אז אני אראה אותך מחר." אמר לכשעמדתי לרדת מהאוטו. נתתי לו
מבט שואל, אבל היה לי די ברור למה הוא התכוון.
"מחר בשמונה, כשאני בא לאסוף אותך לארוחת ערב." אמר בהתאם
לציפיותיי.
"ואם אני צריכה לעבוד מחר בשמונה ?" שאלתי אותו.
"אז אני אהיה מאד מאוכזב, כשלא תהיי פה." אמר וחייך אלי. אני
לא יודעת למה לא עניתי. אבל הוא קרץ אלי, ונסע. והוא הגיע
למחרת בערב. ואני הייתי מצפה לבואו, אף שכלל לא הייתי משוכנעת
שהוא יגיע.

הלילה ההוא, היה אחד הלילות המשמעותיים של חיי. היום שבו הכרתי
את אמיר. וגם אותו היום, שבאחריתו הייתי מהלכת בקווים ישרים
מסביב לשטיח המלבני, גם הוא היה אחד הימים המשמעותיים בחיי.
היום שבו הכרתי את אמיר. במחשבה שנייה, יתכן והכרתי איננה
המילה המתאימה. זה היה היום שבו הבנתי, מה לא בסדר באמיר. וזה
גם היה היום, שבו סיימנו את עבודתינו על הפיילוט של חבובוטף.
בחצי השנה שקדמה לכך, ראיתי את כל הפרקים של חבובות, עד האחרון
שבהם. אך אף פעם לא לבד. היתה לי קבוצת מחקר של שבעים ושלושה
אנשים. והייתי מסתכלת בקפדנות, מתי יש להם את אותו המבט
המוקסם, ומנסה לפענח בדיוק מדוע הם מרגישים את אותה תחושה
חמימה בבטן. מובן שחלקם לא הרגישו כך כלל, אבל יותר מחצי
מהאנשים מצאו קסם בחבובות. אני רציתי ששלושה רבעים מהם ימצאו
קסם גם בחבובוטף.
באותו יום, ישבנו כל צוות ההפקה לצפות בגירסה הסופית של
הפיילוט, ומי שרצה הזמין גם חברים. אני הבאתי את אמיר כמובן,
ואת עדי ונועה, שתי חברות טובות שלי.
כשישבתי שם מול המסך הגדול, וראיתי את קרמיט המצוייר מנסה
לבנות מגדל מקלפים, ואת פוזי מספר בדיחה גרועה כשמבט שמח על
פניו, הרגשתי מן תחושת גאווה מלאה כזו. והקהל היה מוקסם, רובו
לפחות. אני ראיתי את זה, זה המקצוע שלי. המפיק לחץ את ידי
בהתלהבות. כל הצוות בירך אותי, ואני אותו. עדי ונועה, כדרכן
תמיד בחיים, היו נלהבות, אמרו שהיה מדהים ונפלא. קשה לדעת אצלן
אם הן התכוונו לכך, הרי וודאי היו אומרות כך בכל-מקרה, אפילו
אם לא היו אוהבות את הפיילוט. אבל זה תמיד גרם לי להרגיש טוב.
ואמיר ? אמיר אמר שזה היה חמוד. וידעתי שהוא באמת חשב כך. אמיר
לא היה טיפוס שהיה אומר סתם. אבל ה'חמוד' הקצת קריר שלו, גרם
לי לחוש קצת פחות טוב עם עצמי.
וזה היה בדיוק הרגע הזה, שנתחדד עוד פעם אל תוך תחושתיי, שעה
שהייתי מהלכת בקווים ישרים מסביב לשטיח המלבני שתחתיו נהגתי
לטאטא את הלכלוך בימים שהייתי עייפה מכדי לנקות. ופתאום זה
היכה בי - הוא היה ישר מדי. זה היה מעבר לכנות, זה היה חוסר
יכולת טוטאלי להגיד דברים שמייפים אפילו במעט את המציאות. אני
זוכרת פרק ב'ספינת האהבה', שעסק קצת בנושא הזה. היו שם שני
זוגות, אחד מבוגר ואחד צעיר, והאישה הצעירה כעסה על בעלה על
משהו, לא זוכרת על מה. אני זוכרת שהאיש המבוגר הביט בעיניו של
הצעיר במבט מלא תבונה שכזה, ואמר לו : "בני, אתה יכול להיות
ישר, או שאתה יכול להיות נשוי. אני אוהב להיות נשוי." באנגלית
זה נשמע יותר טוב. אז חשבתי שזה משפט של גברים לא רגישים
ושוביניסטים. פתאום הבנתי, שלא היה מזיק אם האיש הזה היה תופס
עם אמיר איזו שיחה. אני לא יודעת איך לא הבנתי זאת עד אותו
הרגע. הרי זה היה כל-כך ברור, וכל-כך נמצא שם, יום אחרי יום.
אפילו פעם כשהוא בא לאסוף אותי אחרי שיעור התעמלות, והזעתי קצת
ושאלתי אותו אם אני מגעילה עכשיו, הוא, במקום שלהגיד לי שלא,
אמר שהוא בטוח שאחרי מקלחת ושינה אני אראה טוב בדיוק כמו קודם.
במקרה ההוא הוא לפחות התחמק מתשובה, אבל עדיין הרגשתי רע, לדעת
שהוא לא רצה לחבק אותי באותם רגעים.
אבל אני התחנכתי על-כך שיושר זו תכונה טובה שיש להוקיר. כנראה
שלכן לא הבנתי אף-פעם קודם שזו הבעיה. יושר זו אמנם תכונה
טובה, אבל במידה. אי היכולת ליפות את המציאות אפילו קצת, זו
תכונה איומה ונוראה. ועכשיו כשהתחלתי לחשוב על-כך, צפו ועלו
במוחי אירועים רבים כל-כך בהם חוויתי תחושות של דחייה,
ושהרגשתי לא טוב עם עצמי, בגלל אותה כנות בלתי מרוסנת. וזה היה
חייב להיפסק. התחלתי להסתובב סביב השטיח יותר מהר ויותר מהר,
חותכת בחדות את הקווים הישרים, עד שחישבתי בדעתי בדיוק את אותן
המלים שהתכוונתי להגיד בפניו.
אז נכנסתי במהירות אל חדר השינה. הוא כבר היה מנומנם, אבל
הכניסה האנרגתית שלי הפריעה לשנתו במקצת.
"את באה לישון ?" הוא שאל אותי.
"כן." אמרתי לו.
"לילה טוב." הוא ניגן לי בקול ישנוני.
"אמיר ?"
"כן."
"אתה יודע, היום כששאלתי אותך מה דעתך על הפיילוט של החבובוטף,
יכולת להישמע קצת יותר נלהב." אמרתי לו. זו אולי היתה התחלה
מרוסנת יותר ממה שתכננתי, אך החלטתי שמוטב להתחיל בעדינות.
"אל תכעסי עלי." אמר לי.
"אני לא כועסת, פשוט שלא יזיק אם לפעמים תגיד לי דברים שיהיה
לי נעים יותר לשמוע." אמרתי לו.
"ילדונת שלי, את הרי יודעת שאני לא יכול לשקר." אמר לי בחוסר
כח מסויים.
"אני לא מתכוונת ממש לשקר. אבל אתה יכול לפעמים, להגיד דברים
קצת יותר נוחים לאוזן, אתה יודע, קצת להתחשב. לא יקרה שום דבר
רע."
"ילדונת שלי, אל תהיי קשה אתי. כזה אני. בואי נלך לישון עכשיו
טוב ? אני עייף, ואין לי כל-כך כח לדבר על זה." הוא דיבר אלי
באותו רוך מקסים שאפיין אותו כל-כך, אבל הוא לא יכול היה להמיס
אותי הפעם.
"טוב." אמרתי לו, ונשכבתי במיטה עם הגב אליו. אבל האמת היא
שכעסתי עליו. הוא יכול היה להקדיש לי לפחות קצת  יותר
תשומת-לב, ולהבחין ביותר רגישות שאמרתי לו דבר לא פשוט בשבילי.
שכבתי כמה זמן כך במיטה, כועסת גם על עצמי שלא הייתי נוקשה
אליו כמו שהתכוונתי, שלא התעקשתי שהוא יבין שהכנות המוגזמת שלו
היא תכונה שלילית. הוא נרדם כבר, ממשיך לראות בכנותו מן
עליונות מוסרית.
ובעוד הייתי שוכבת על מיטתי, גבי מופנה אליו, ועיניי שוקעות אל
האליפסות התכולות שהיוו את מרקם הארון בחדר השינה, הבזיק בי
פתאום רעיון. אני אשחק איתו במשחק שלו, אחזיר לו באותו המטבע.
אני אגיד לו את הדברים הכי קשים כפשוטם, ונראה כמה זמן הוא
יוכל לעמוד בכך. שבוע, לא יותר. המחשבה הזאת היתה נעימה לי,
לגרום לו להרגיש פעם צריבות של כנות מסוכנת. וככה, אולי אפילו
טיפה מחייכת, הצלחתי סוף-סוף להירדם.

ההזדמנות הראשונה, היתה למחרת בבוקר במשרד. קראתי מחקר של
פרופסור מארה"ב על תגובות אמביוולנטיות של אנשים לצהוב, כשהוא
התקשר.
"בוקר טוב ילדתי." אמר לי.
"בוקר טוב."
"מה שלומך ?"
"אני חושבת שטוב." עניתי לו.
"למה את מתכוונת כשאת אומרת אני חושבת ?" שאל אותי.
"לא משנה."
"מה את זוממת?" שאל בקול מצחיק קצת.
"אני לא רוצה לספר לך." עניתי לו בפשטות, וגם די בהנאה.
"אפילו לא אם אני אקח אותך לאכול צהריים ?" פנה אלי בטון
ילדותי קצת.
"לא מתחשק לי לאכול איתך היום צהריים בחוץ." עניתי לו.
"מה קרה ?"
"סתם, אני מעדיפה לאכול במשרד." אמרתי קצת בחשש. הוא שתק
לרגע.
"טוב, אז נתראה בערב ילדתי." אמר לבסוף.
"ביי ביי." אמרתי לו.
"צ'או."
בדרך כלל הייתי באה איתו לארוחת צהריים בכל-זאת, או לפחות
מוצאת תירוץ יותר דיפלומטי. אבל היום לא. יכולתי להרגיש שזה לא
מאד הפריע לו. אבל זאת היתה רק ההתחלה. ופרט לכך, לפחות אני
התחמקתי בקלות מארוחת-צהריים בלתי רצוייה, כך שלפחות הרווחתי
משהו מהעניין.
אבל אני הייתי להוטה ללמד אותו לקח נחרץ יותר. ולא בזבזתי זמן.
תכננתי מראש מה אני הולכת להגיד באותו ערב כשאני אגיע הביתה.
הוא תמיד היה מגיע יותר מוקדם ממני. ודוקא באותו היום הקדמתי,
אבל הוא בכל-זאת היה שם.
"הי." אמר כשנכנסתי הביתה.
"שלום." עניתי לו.
עצרתי רגע להביט בו, על אף שזה לא היה הכרחי.
"אני לא אוהבת את החולצה שלך." אמרתי. הוא הביט בי פתאום מאד
בהפתעה.
"מה העניין ?" שאל.
"כלום. היא פשוט לא יפה כל-כך. בכלל, אני לא מתה על הטעם שלך
בבגדים." החלטתי להוסיף בלהט הרגע. למה לא ? הרי זה נכון. הוא
הביט בי וצחק במבוכה קלה.
"את רוצה להוריד אותם ממני ?" שאל. עכשיו עצרתי אני, ולא יכלתי
שלא לחייך. אולי הייתי צריכה לצפות מראש את האפשרות לתפנית
הזו. הבטתי בו עוד רגע.
"לא ממש." עניתי לו פתאום, מפתיעה אפילו את עצמי. עכשיו הוא
כבר נראה פגוע במקצת. לרגע קצת הצטערתי, לא אהבתי לפגוע בו,
אבל בעצם זה מה שרציתי.
"מה קרה לך היום ?" שאל אותי.
"כלום, סתם לא מתחשק לי עכשיו, זה הכל." עניתי לו. הוא לא הביט
בי שוב.
"טוב." אמר וחזר והדליק את הטלוויזיה, שכיבה כשנכנסתי הביתה.
ולא הייתי כנה איתו. האמת היא שבאותו רגע דוקא כן התחשק לי.
אבל המטרה היתה העיקר. הוא היה חייב להבין, שאי אפשר תמיד
להיות כנים, ואם אני הייתי צריכה אפילו קצת לשקר בשביל זה, עד
כמה שזה אירוני, זה שווה את זה.
למחרת בבוקר, הוא שאל אותי מה ללבוש. זאת היתה הפעם הראשונה
שהוא שאל אותי את זה. זה דוקא מצא חן בעיני, לא יזיק לו ללבוש
מה שאני אומרת. נתתי לו את החולצה הכחולה המכופתרת עם המכנסיים
השחורים. הם היו בין הבגדים היחידים שלו שאהבתי. והוא באמת
נראה טוב ככה, וזה נחמד, לצד בבוקר מהבית לצד חבר חתיך.

לאורכו של כל אותו יום הרגשתי מרוצה יותר. הרגשתי שהדברים
מתחילים לזרום בכיוון הנכון. הייתי משוכנעת שאמיר לא הרגיש טוב
כמוני באותו יום. בקרוב, הוא יבין בדיוק למה. אולם שיאו של
אותו יום היה דוקא בלילה. באותו לילה, נפלה לחלקי ההזדמנות
המושלמת. ובאותו לילה, כן הורדתי ממנו את הבגדים. זה התחיל
נפלא דווקא. הוא נישק אותי הרבה, וליטף אותי בידיו המרשימות
בדיוק במקומות הנכונים. כמובן שלא סיימנו במשחק המקדים. אני
הרגשתי אותו היטב. ואני הרגשתי בדיוק מתי הוא מתקרב לשיאו. אבל
שלא כבדרך-כלל, לא הרגשתי צורך להשמיע לו באופן מלאכותי הולך
ומתגבר כמה טוב אני מרגישה. פעם אחת, התנהגתי במיטה בדיוק כפי
שהיה מתאים בשבילי. אבל הוא, הוא מבחינתו סיים את העבודה לאחר
חמש-עשרה דקות.
הוא הרגיש כמובן, שהפעם היתה שונה מבדרך-כלל. אני הנחתי את
הראש על החזה שלו, והוא ליטף אותי.
"נהנית ?" הוא שאל אותי.
"כן." עניתי לו. לא היה צורך שאשקר בקשר לזה.
"גמרת ?" הוא המשיך לו.
"לא." עניתי בשקט. לא יכלתי לראות את פניו.
"מה קרה ?" שאל אותי.
"שום דבר מיוחד." עניתי לו.
"אבל את תמיד..." התחיל להגיד, ואני יכלתי לשמוע בקולו את חוסר
הנוחות הגובר.
"לא תמיד, לפעמים." תיקנתי אותו. הוא שתק זמן רב. יכלתי לשמוע
את הלב שלו הולם בכבדות קשה שכזו.
"לא טוב לך איתי במיטה ?" שאל לבסוף.
"זה לא שלא טוב לי. פשוט שחמש-עשרה דקות, זה לפעמים קצת
מעט..." עניתי לו. אפילו טיפה ריחמתי עליו באותו רגע. יכלתי
לחוש שהוא מרגיש רע מאד. ולא בגלל זה, כי באמת לא רציתי שהוא
יסבול, אבל אני דווקא הרגשתי מצויין. השתררה בי תחושה חדשה
כזו, שלא הכרתי אף-פעם קודם, של חופש חדש. שאני יכולה לעשות מה
שאני רוצה. וגם ידעתי, שמחר הוא יתאמץ יותר. הרגשתי טוב, ממש
טוב.
וככה, כשהייתי שוכבת לי עירומה במיטה, ראשי על חזהו של אהובי,
ועיניי מתעמקות באליפסות התכלכלות הנקטעות רק ע"י הידיות
הלבנות של הארון, הבנתי פתאום, שהבעייה האמיתית שלו, לא היתה
כנות. הבעיה האמיתית שלו, היתה אגואיזים...