לחברה הבאה שתהיה לי
מערכת היחסים שלנו, לצערי, כבר מתחילה בריב טיפשי. (באשמתך,
כמובן.)
אז אני אוהב להיות בבית, למה את עושה מזה ביג דיל?
יש כאן מעלית ולובי ששופץ לאחרונה. די יפה.
גם החדר שלי טיפ טופ: סטאריו, טלביזיה, וידאו טושיבה 2 ראשים.
למה לא רואים אותך?
בשביל מה את מתעקשת לעבור את כל המסע העתידי הזה, בו שנינו
נהיה לבד(ואולי את לא) עד שיפגיש אותנו חבר שלך, גורל, מן
סרסור-ערס כזה, שדואג להפגיש אותך, מפעם לפעם, עם כלמיני
טיפוסים מוזרים שרק רוצים לזיין אותך וללכת. גורל לא מאמין
בעצמו ובגלל זה הוא בוחר להתנהג איתך בצורה וולגרית ולדאוג שלא
יעבדו עליו. קצת כמוני, חוץ מה"להתנהג בצורה וולגרית ולדאוג
שלא יעבדו עליו", זה לא אני.
את אוהבת את גורל ופעם אפילו שכבת איתו, רק כדי לראות איך זה.
לגורל יש פאלם פיילוט בצבע אדום, משחק אותה חשוב.
כל יום בשבע וחצי בערב הוא מתיישב על נרגילה מלון וכותב בו.
כל יום חצי שעה, עד לחדשות של שמונה. בשמונה הוא רואה את
הכותרות הראשיות והולך לישון, מרוצה.
יום אחד הוא יפגיש את שנינו. זה יקרה אחרי שימחק לו הפאלם
פיילוט
והוא יהיה בטוח, בטעות, שאני זה "המניאק עם הזקן".  אותו מניאק
שהיה צריך לאמלל לך את החיים עד יומך האחרון. אגב, הפאלם
פיילוט יהיה מקולקל גם שנה וחצי אחר כך, עד שהטמבל יבין שהוא
חייב לשדרג וזה בכלל לא מקולקל.
אולי ממנו את פוחדת ובגלל זה את עדיין לא כאן.
פוחדת לבגוד בגורל.

אז רק תני לי סימן. אני יודע שאת יודעת מי אני.
אולי תמונת פספורט קטנה שתכניסי לי מתחת לכרית, שתגיד לי שאת
זו את (אני מת מסקרנות).
אולי מספר טלפון, אפילו בלי קידומת.
איי מייל בלי שטרודל.

את יודעת מה, אפשר לעשות את זה בכאילו, לביים את הפגישה. הרי
בכל מקרה היא תהיה, מוקדם או מאוחר.
יש לי בראש את התסריט הגרוע שכתב הטמבל(על נייר כי כאמור
"נמחק" לו הפאלם פיילוט) לפגישה שלנו. הפגישה בה הייתי צריך
לזיין אותך ולהעיף אותך קיבינימאט. את, בעקבות אותה פגישה,
היית נכנסת להריון ומתחתנת איתי מחוסר ברירה.

אני לא רוצה לעצבן את חבר שלך, הוא לא עזר לי בשנה וחצי
האחרונות, אז תעשי אז זה כמו שכתוב. מילה במילה.
.
אני ארד למטה ואשב על הספסל ליד הבית שלי. אני אחכה ואת תבואי.
אם חייבים אז חייבים. יהיה ה"קליק", נדבר קצת על כמה שאת אוהבת
גברים בחולצות ירוקות וזקן (אני אהיה עם חולצה ירוקה
וזקן...המניאק עם הזקן, את יודעת...), נקבע להפגש מאוחר יותר
בבית קפה תל אביבי, קרוב לבית.
נוותר על הקפה(יקר ומיותר), נלך ישר הביתה. אולי נזמין משהו
קטן שחבר שלך, שמתאכזר אלי לא פעם, יסיר דאגה מלבו שהכל תפור
מראש.
"נעלה לקפה", אני אשאל בנונשלנטיות, כשנשב שנינו בפיאט האדומה
שלי, מתחת לבית, כשברקע מתנגן השיר "אצל הדודה והדוד"(אף פעם
לא הבנתי את הטעם המוזיקלי שלו, בלי לזלזל כמובן) ואת תתני בי
מבט חודר(תשתדלי לא לצחוק, תעבדי על זה במראה, שהוא לא יחשוד.
זה חשוב!) כאן, לפי התסריט אני אמור לזיין אותך(לצלילי השיר)
ובבית השלישי להעיף אותך קיבינימאט. אבל אנחנו לא ניתן לו לשחק
בנו.
(בשביל האמינות, לא חייבים לוותר על הזיון באוטו, אפשר לוותר
על ההריון, לשיקולך), נמשיך במזימה שלנו - לקצר את הזמן עד
פריחת אהבתנו.
מאותו הרגע נהיה ביחד.
שנה וחצי של שכרון חושים. עד לשדרוג של הפאלם פיילוט המזוין.