כשאתה במקצוע כמו שלי, צלם, אתה יודע לזהות אנשים.
אני מצלם רק את הפנים של בן אדם.
ותמיד אני רואה אנשים שהם ממש ממש שמחים אבל הם בעצם ממש
עצובים ואף אחד לא יודע איך לגלות את זה.
פעם צילמתי אישה אחת שהיא נשואה למישהו שהוא ממש עשיר. יש לו
הכל.
כל מה שהיא רצתה היא קיבלה ממנו.
באירועים חברתיים ובמועדון היא נראתה מאוד מאושרת, אבל כשהייתי
מצלם אותה היא הייתה מתחילה לבכות.
ומאותו יום גיליתי מתי בן אדם מאושר ומתי הוא לא.

יום אחד כשהלכתי ברחוב עברתי ליד נערה אחת ממש יפה.
היא הייתה עם עוד שני בנים והיא כל הזמן חייכה וצחקה והם לא
הבינו למה היא צוחקת משום סיבה.
עצרתי אותה לרגע ודיברתי איתה.
"היי, תקשיבי זו לא דרך להתחיל איתך או משהו כזה...
פשוט יש לך פנים מיוחדות, יש סיפור מאחורי הפנים האלו ואני
רוצה לצלם אותך. אני צלם. שלא תחשבי שאני מצלם דוגמנים או משהו
כזה כי אני ממש לא. את יכולה לתת לי לצלם אותך?" שאלתי.
היא נתנה לי חיוך מהמם ואמרה שכן.
השארתי אצלה את המספר שלי ואמרתי לה שתתקשר כשתוכל.
אחרי יומיים היא התקשרה ואמרה שהיא באה היום.


היא הגיעה לבושה ספורטיבי אבל זה היה יפה לה.
היא שמה עליה איפור, צללית, מסקרה, מייק אפ פודרה הכל ממש
הכל.

הושבתי אותה בכיסא והתחלתי לצלם אותה.
"אהה... רועי נכון?" היא שאלה.
"כן רועי. מה שמך?" שאלתי.
"עינב. "
"שם יפה." אמרתי.
"תודה. אני אמורה לחייך? לצחוק? מה אני אמורה לעשות פה?"
מה שאת רוצה. אני מבין שאת ילדה מאוד חייכנית ומלאת חיים."
"כן, אני מסוגלת לצחוק מסתם דברים, אפילו ממטרות!" היא אמרה.
"אני רואה שזה לא ממש קל לך שמצלמים אותך. רוצה שאני יעזור
לך?" שאלתי.
"כן."
"אני יספר לך משהו ואת רק תקשיבי..."
"אוקיי."
"אני מצלם אנשים במשך 15 שנה, ובמשך הזמן גיליתי שלא הכל מושלם
כמו שזה נראה.
יש אנשים שמגיעים אליי עם חיוכים יפים וצוחקים ונהנים.
אבל זה לא ככה."
"מה ז'תומרת?" היא שאלה.
"אני יכול להגיד לך מה התחושות האמיתיות שלך מתחת למסכה שיצרת
לעצמך."
"חחחח נראה לך שזו מסכה? טוב תגיד מה שאתה חושב..."
"אני חושב שמתחת למייק האפ הזה מסתתרות פנים שלמרות שהן צעירות
בגיל הן עייפות, הן עייפות מהחיים.
מתחת למסקרה מסתתרים ריסים קטנים ושבורים שנהיו ככה מרוב כל
הדמעות שלך.
את מחייכת כל הזמן כי כבר נמאס לך להסתובב עם פרצוף עצוב. ואת
צוחקת מכל דבר כי זו דרך טובה להתחמק מהמציאות העצובה
והמדכאת."
כשסיימתי היא הסתכלה עליי בפרצוף הכי עצוב שראיתי בחיים שלי.
היא הייתה רק ילדה, סך הכל בת 15, וראיתי עלייה שעבר עליה
הרבה. היא נראית מבחוץ כל כך מושלמת וכל כך עליזה ושמחה והיא
בעצם ילדה מסכנה שעברה יותר מדי בחיים, ילדה שהיא מנסה להתחמק
מהמציאות.
היא התחילה לבכות אחרי כמה שניות של הלם מאיך שהצלחתי לגלות
אותה.
"את בסדר?" שאלתי.
"אף אחד... ממש אף אחד, לא חברות שלי ולא המשפחה שלי לא הצליחו
לגלות את מי שאני באמת."
"את עברת הרבה בחיים נכון?" שאלתי.
"יותר מדי." היא אמרה והתחילה להתייפח מרוב בכי.
חיבקתי אותה, חיבוק אבהי חיבוק אוהב.
"את רוצה שאני יפסיק לצלם?" שאלתי.
"לא זה בסדר תצלם. גם אם המסקרה שלי נוזלת וגם אם אני בוכה."
היא אמרה.
היא התביישה להסתכל במצלמה בהתחלה אבל אח"כ היא כבר לא
התביישה.
כשסיימנו היא סידרה את האיפור ונראתה שוב פעם מושלמת ושמחה.
"אני יישלח לך את התמונות אחרי שאני יפתח אותם." אמרתי.
"תודה." היא אמרה.
"את מרשה לי לפרסם אותם?"
"כן אני מרשה לך."
"תודה." אמרתי.
"ביי."
"ביי עינב."
היא הלכה, יותר לא ראיתי אותה בחיים, אבל כל יום קיוויתי
בשבילה שהיא בסדר ושהיא תתגבר על הכל יום אחד.
אחרי שפיתחתי את התמונות שלחתי לה אותם.
כשהצגתי אותם אנשים התלהבו ואמרו שהן יפות.
הם קנו את כולם, חוץ מאחת שהשארתי בשביל עצמי...

                                           xxx

עינב קיבלה את התמונות.
כשהיא ראתה אותם היא התחילה לבכות.
בהתחלה היא רצתה לשרוף אותם בשביל לא לראות אותם לעולם, בשביל
שהיא לא תיזכר באיש הזר שחשף את הפרצוף האמיתי שלה.
אבל לבסוף היא השאירה אותם בתוף הקופסא שלה שבה שמורים כל
הסודות שלה.