כשהיא אמרה לי שהיא תעשה בשבילי הכל זה נראה לי מטומטם, וחוץ
מזה שמי כמוני יודעת כמה זה קל להגיד.

היא הלכה איתי לישון, נרדמת בתוכי, גורמת לי להאמין שהיא לא
קיימת עצמאית, חלשה, טפילה, שואבת את כל  כוחותיה מהכוחות
האינסופיים שיש בתוכי, אבל אז קמה - יפה וחזקה. מסוכנת. דבר
ראשון היא שרפה את אולמי פאר בעפולה. בהתחלה לא האמנתי אפילו
שזה קשור אליי, שנים עברו מאז שעבדתי במקום הזה, מאז שהעבידו
אותי וניצלו אותי. כשהיא אמרה לי שהיא שרפה אותו בשבילי,
צחקתי, ואמרתי שאם כבר את חיה בשבילי, לפחות תעשי את זה כמו
שצריך, ותטפלי בעניינים שבאמת אכפת לי מהם. אל תהיה מקדמת
זכויות העובד של נוער מצוקה מתיימר, ערסים בעפולה. היא הקיפה
אותי, גדולה ומאיימת, דחפה אותי על הקיר, מראה לי תמונות של
שני שהייתה מזדיינת עם החבר לשעבר שלי, בלי אחת מהרגליים הדקות
שלה, "את רואה שאני עושה בשבילך הכל?!", היא צעקה, ואני
הצטמקתי לפינה, ישבתי בשקט וחיכיתי עד שנרגעה וחזרה ל 90-60-90
המקוריים שלה, והלכתי לישון. היא נרדמה בתוכי על
המיטת-ברזל-קומה-שנייה-של-צעירות-מזרון-ירוק-עובי-סנטימטר של
הצבא והסבירה לי בהתרפסות שהיא רצתה לעשות משהו באמת גדול, כדי
להוכיח לי שהיא תעשה בשבילי הכל, והיא חשבה שלשרוף את האולם
הכי גדול והכי המוני בעפולה ההכי המונית יעשה את זה. השתקתי
אותה וגילגלתי אותה לגודל של כדור פינג-פונג, כמעט מבטלת אותה,
מועכת אותה מתחת לכרית, עד שקמנו בבוקר, והיא חזרה לגודל טבעי,
חזקה פי שניים. היא הסבירה לי שכמו שהיא חיה בשבילי, ככה אני
מתקיימת ממנה, והיא הייתה כל כך יפה ואלגנטית במדים הייצוגיים
של הקצינות מידה 36 מוצרת, עד שכמעט והאמנתי לה שאני צריכה
אותה, ולא הצטערתי שלא הצלחתי להרוג אותה אתמול בלילה. כמובן
שגם לא הייתי מסוגלת להרוג אותה, כי הרי אפילו זבוב אני לא
מסוגלת להרוג.
כשהלכתי למשרד, ושמעתי שכולם מקשיבים לחדשות בווליום גבוה,
הייתי בטוחה שהיה עוד פיגוע. זה לא דבר לא שיגרתי במציאות
שלנו, ועם כל זה שכואב לי כל פעם מחדש, וכל פעם מחדש עולה החשש
שאולי אחד מהשמות יהיה מישהו מוכר, אני לא יכולה להגיד שפיגוע
זה משהו שיפתיע אותי או ילחיץ אותי. אז כמובן שהייתי מופתעת
שאיתמר אמר לי שהעיר פיניקס באריזונה נמחקה. שמצאו גופה של
איזו קלי אחת משופדת על מגדל, מלאה בפצעים מוגלתיים שנגרמו
מהמגפה, וזה כל מה שנשאר מהעיר. ברחתי באמצע המשמרת לחדר,
מודעת לזה שאני עומדת לעלות על זה למשפט, טיפסתי על הגג של
בניין המגורים המתפרק שלנו, איפה שהיא מתחבאת לי, והתחלתי
לצעוק עליה כמו שלא צעקתי בחיים. היא ניסתה לתרץ את הפצצה
הגרעינית שנשלחה כביכול מעיראק, אחריי הפצצה הביולוגית, בזה
שבמילא הייתה אמורה לפרוץ מלחמה, ושעדיף שזה יקרה עכשיו, כדי
שלפחות גם חברות שלי, וכל הבנות מהבסיס, אפילו רותם שעוד שלושה
חודשים משתחררת, וטל השרמוטה שכבר בקבע, יסבלו ולא ישתחררו,
ושלא רק אני אשאר בצבא בלי יציאות הביתה רק כי התגייסתי מאוחר.
אמרתי לה שהיא מטורפת, שאני לא רוצה מלחמה, ושלא לא רציתי שכל
האנשים בפניקס ימותו, למרות ששנאתי אותם, ובעיקר את קלי, אחרי
השנתיים שגרתי שם בחטיבה, אז היא כעסה, ונעשתה אדומה וענקית
ודחפה אותי מהגג. כשאיבדתי את ההכרה מהנפילה היא התמלאה חרטה
ונכנסה לתוכי, כל כך מלאת חרטה שלא יכלתי להמשיך לכעוס עליה,
וישנו ביחד בדרך למיון. היא הייתה כל כך חלשה כשישנה, ואולי
יכלתי למחוק אותה, להפוך אותה להיות כדור כל-כך קטן, אפילו
בגודל של גולה, אבל נתתי לה להשאר היא, כי גם אני הייתי חלשה,
ולא היה לי כוח להלחם בה, ואולי גם לא כל כך רציתי להרוג אותה
הפעם, כי אני לא בן אדם שמסוגל להרוג, וכי בזכותה אין יותר
אולמי פאר, אין יותר פיניקס, החבר החכם של שירן (שם בדוי)
הטיפשה והכוסית בוגד בה ואוהב אותי, קלי משופדת, עדי נעשתה
שמנה, לשני אין יותר רגל והוא כבר לא רוצה לזיין אותה, אסתר
המורה לתנ"ך פוטרה, יאלה נפצעה בתאונת דרכים פגע וברח, שיחררו
אותה מהצבא על פרופיל 21, ולי הציעו להיות מדריכה בבה"ד
במקומה, וכל הבנות הפז"מניקיות שכבר ממוקצעות נשארו בבסיס
במלחמה, ואותנו שיחררו הביתה עד שתיגמר, כי אין אפשרות להכשיר
חיילים לא הכרחיים בזמן מלחמה. כשהתעוררנו סקסיות במיטת בית
חולים הלבנה, והייתי בריאה לגמרי חוץ מגבס על הרגל, גיא החתיך
והבן זונה השקרן והבוגד עזר לי ללכת הביתה, אחרי שהוא ישב ער
ליד המיטה שלי למשך יומיים, כי כשהוא פחד שהוא איבד אותי הוא
קלט עד כמה אני חשובה לו, והוא השתנה לגמרי. סיפרתי לה שעצם
הקיום של ליטל (שוב... שם בדוי) מהבסיס שלי פשוט מפריע לי.
שהיא דוחה אותי פיזית, שהקול שלה מעצבן, ושאני לא רוצה שהיא
תהיה חברה של חברה שלי, אז היא אמרה לי שאני תמיד יכולה לטפל
בה בעצמי. צעקתי, מתמלאת בכוח, ודחפתי אותה לפינה, צועקת עליה
איך יכול להיות שהיא לא מטפלת בזה אחרי שהיא אמרה שהיא תעשה
בשבילי הכל. היא התחפרה לה בפינה בשקט, נעשית בגודל של נמר
קטן, או אפילו חתול, ואמרה לי שאם אני רוצה שהיא תעשה בשבילי
הכל אני חייבת לתת לה לנוח. שהיא צריכה לישון בתוכי ולהיות
אני, אחרת נגמר לה הכוח. אז העליתי אותה על הגג, דחפתי אותה,
ראיתי אותה נמרחת על הרצפה ומתמוססת לתוך האדמה, והלכתי לטפל
בליטל (שם בדוי) בעצמי.

כשהיא אמרה שהיא תעשה בשבילי הכל זה נראה לי מטומטם, ואמרתי לה
שבמילא היא לא יכולה לעשות בשבילי הכל, כי אפילו אני לא באמת
רוצה לעשות מה שאני רוצה. אבל מי כמוני יודע כמה זה קל להגיד.