"שלום"
"שלום.."
"באתי לרשום את היצירה הראשונה שלי..רגע.. זה נמצא אצלי באחד
הכיס.."
"רגע..רגע! מה אתה קופץ?! אתה לא רואה שיש פה תור.. תיקח
מספר ותחכה כמו כולם.."
"האמ.. האמת שלקחתי.. אני מספר 2501.. אבל חשבתי שאולי..אני
אוכל לתת לך את זה ישר עכשיו.."
"מה זה, פרוטקציות!? תסלח לי, חבר, אבל פה זה לא הסתדרות.
המנכ"ל שלנו מקפיד טוב-טוב על הדברים האלו.. אינך רואה את כל
המצלמות במעגל סגור שמעלינו?"
"מי זה המנכ"ל פה? עדיין בועז?"
"סליחה, אדון רימר בשבילך! אבל איך אתה מכיר אותו?"
"..עבדנו קצת ביחד ב אסם.. הכנת הזמנות.. אם יוצא לך תשאל
אותו אם הוא עדיין אוהב את הפתי בר האלה עם העטיפה האדומה יותר
מאשר העטיפה החומה..אבל בטח הוא יגיד לך שאין לו מושג על מה
אתה מדבר כי הוא מתכחש לחלוטין לתקופה שלו ב אסם.. עד כמה
שאני זוכר הוא לגמרי לא סבל את השהות שם, בייחוד בגלל שזה
בדיוק היה בתקופת פסח וכדי להכין בזמן את כל המחסנים הענקיים
שלהם היינו צריכים לעבוד במשמרות של 12 שעות.. כולם שם היו
צוחקים עליו שהוא עובד הכי לאט.. הוא גם תמיד היה מסתבך עם
המלגזה..קדימה אחורה, למעלה למטה..אף פעם לא הצליח להשתלט
עליה.. תמיד הוא היה נדפק עם הפרמיות שלו..אבל לפחות, בגלל
שהיה עובד לאט, אף פעם לא היו לו טעויות בהזמנות..אני זוכר
שפעם.."
"שמע, חבר.. הסיפורים המאלפים שלך על הקריירה המודחקת של
המנכ"ל שלי, בחברת אסם, ממש לא מזיזים לי את..הפופיק!  אז
אם תוכל בבקשה לעזוב אותי בשקט ולחכות שיגיע התור שלך אני מאוד
אודה לך, תודה.."
"רגע..אתה רוזנצוויג?"
"לא!"
"..אז אלכסנדרוביץ', אולי?"
"גם כן לא!"
"...הא! אני יודע מי אתה- אתה א.קיווי!! זיהיתי אותך מייד!"
"לא,לא,לא!! אני לא אף אחד מהם! הם כולם על תקן קבוע. אותי
שלחו לכאן מחברת כוח אדם. לא מספיק שעושקים אותי הם עוד שולחים
אותי ל..ל..לזוועה הזו פה.. יותר גרוע ממס הכנסה, האמן לי..
מאות אנשים ביום..עשרות כל שעה.. כל היום- תאשר לי, אז אתה
מאשר לי, תאשר לי,  תאשר לי..די!! נמאס כבר!! נשבר כבר
ה..פופיק מכל הבירוקרטיה הזו. לפחות לך ב אסם עוד היו
פרמיות.. פה אפילו אין הפסקת תה!!"
"כן, אני מסכים אתך..אבל זה המצב עכשיו.. לפחות אתה לא
מובטל.."
"האמן לי..אני מעדיף להיות מובטל..מהביטוח הלאומי אני אקבל
הרבה יותר.. .."
"..תדע לך שאני מזדהה עמך בכל המובנים.."
"..תודה.."
"אז..אז תאשר לי?.."
"הגד נא לי.. אתה אכן מכיר את המנכ"ל שלנו?"
"..תראה..אני לא יודע אם הוא יזכור אותי.. עברו כמה שנים טובות
מאז.."
"אתה יודע מה, מר בחור!.. הבה נעשה עסק..גש נא אלי רגע..קרב
נא, קרב נא.. אל תפחד..כך שאף אחד לא יראה..עכשיו תוציא בשקט
את מה שכתבת..זה בסדר..אתה מסתיר את המצלמה..כך..  זהו..ככה...
כן,עכשיו תחליק את זה,,ככה.......כן..בדיוק..יופי!! עכשיו העבר
לי מהר את הכרטיס חבר- דפיוצר שלך בכדי שארשום את הפרטים..נו,
מהר, מהר!..זהו, יופי!!.....כל הכבוד..אתה יכול ללכת.."
"..זהו?.. באמת??"
"כן..גמרנו, הפרוצדורה נגמרה.. אנחנו כבר נודיע לך כשזה
יתפרסם...רק דבר אחד בבקשה..בוא, תתקרב נא רגע... כדי שאוכל
ללחוש לך משהו.. אם אתה רק יכול..לזרוק ככה איזו מילה לאדון
רימר..שיעשה לנו כאן הפסקת תה וסיגריות..אתה יודע..עשר דקות
מספיק.. בעצם שיהיה עשרים דקות..בעצם חצי שעה..טוב, עשרים
דקות..בסדר?"
"האמ..טוב..אני יכול לנסות.."
"יופי!.. אתה מר בחור כלבבי! ידעתי כי אפשר לסמוך עליך!!"
"טוב..אז..שלום וכל טוב.."
..כל טוב,כל טוב..אבל אל תשכח,בסדר?"
"בסדר.."

"הי!! מר בחור!! חכה רגע!!"
"..."
"שכחת לרשום כותרת לדבר הזה שהנך מבקש לפרסם..תן לי שם
בבקשה.."
"האאא.. תקרא לזה.. תקרא לזה.."
"..נו!.. קדימה, קדימה.. אין לי את כל היום.."
"..תקרא לזה- "דיאלוג שהוא גם פרולוג".."
"דיא..שהוא...גם..לוג... בסדר, רשמתי! מזל טוב! כל הכבוד! כל
טוב לך, מר בחור ויום טוב!..וחג שמח, ושנה טובה!"
"תודה רבה! שנה טובה גם לך"