"לא תבכה עוד על מדרכות לחות, ולא תשוט עוד במימי הלילות
הקרים.
כי הזמן שעבר כמו אבק שנשר על שברי זכוכיות"

בלילה שוב ניגן חלילן האנטנות וקרא לי לבוא: שאב רוחות של קיץ
מעל הים התיכון, האיץ אותם לאורך שדותיו הירוקים של צפון הנגב,
ובמעלה ההר, עד אשר בתנופה אדירה, חתך בהם באנטנות הגבוהות
בפסגת הר אריכא אשר על שפת מכתש רמון. אלו מצידן נחצו לשניים
תוך פליטת אנקה גבוהה ומקפיאת דם, חצין נישא מזרחה בגבהים,
התנפץ אל הרי אדום שממול, ונשר אט אט רק כדי לפגוש את חצין
האחר שגלש כצל במורדות נחל צין אל הערבה.

"מה לך?" לחש לי, "מה לך אדמת גיר מרירה של ירושלים לעומת
מליחותה של אבן המדבר? בוא! הרי אם תיטיב ואם לא תיטיב- לפחות
יש בזה טעם."
ואני, כמו אחד מאותם ילדים מהמלין, נהיתי אחריו ונעלמתי בהר.

וככל שארכה הטיסה הצבאית, באותה קופסת פח מטרטרת, צופה בשמיכת
ערפילי הבוקר המכסה את דרום ארץ יהודה, כך שרק החלילן בכנפי
המטוס, כיסה את לבי בצרי ולא מתי. "הרי ארבעים יום התהלכת
כצלוב בתחייתו, אך את נזר הקוצים לא ענדת לראשך אלא לליבך -
איש לא ראה, ואיש לא ירחם. בוא, בוא אל המקום אשר אראך - לבך
בוער אך איננו אוכל."

וכבר בנחיתה, עת הכו הגלגלים במסלול הארוך, כבר אז התחלתי
לשכוח - "איכה היתה למה קריה נאמנה? הרי לא עשתה שום דבר רע?"

"היא לא מבדילה בין אהבה לתשוקה".

ובלילה ההוא שוב ניגן חלילן האנטנות, וסך בנגינתו את לבי: "לא
תבכה עוד על מדרכות לחות, ולא תשוט עוד במימי הלילות הקרים -
כי הזמן שעבר הוא כמו אבק שנשר על שברי זכוכיות".