בתנינאיה היה חורף. קר וגשום. חיים בזבל סמ"ר בשרות סדיר,
הושאר לשבת בשדה בזמן האימונים ללא תפקיד מוגדר. לא שומר, לא
תורן. לא מרותק. איפושהו היו שומרים ותורנים והוא פשוט הושאר
באוהל ובתור הסבר קיבל מהרס"ר את ה"ככה" הנצחי. היה עליו להיות
לבד או כמעט לבד עד מוצאי השבת. הודות לקרבתם של שטחי האימונים
לכל ערי תנינאיה הקטנה, החיילים יכלו להגיע תוך זמן קצר הביתה
וגם מהבית. בכל זאת חיים בזבל חש עצמו בודד וחסר אונים מול
הזמן שעצר מלכת מרגע שכולם יצאו הביתה. אולם הדיכאון שהתחיל
להשתלט עליו התפוגג ברגע שהוא נכנס לאוהל שלו וראה כתובת על
יריעת האוהל "אין מניאק שיכול לעצור את הזמן." והוא הודה
לאותו חייל ששמו אינו ידוע שדאג לבריאות הנפש של חיילי תנינאיה
בכותבו מילים כה תומכות בכל מקום אפשרי בבסיסי הצבא.
סיפורה של אורלי היה יותר ברור. היו שתי חיילות. אחת סימה
נכנסה לאוהל של רס"ר זיגי, אותו אוהל שנקרא 'משרד של זיגי',
והבטיחה לו את מה שהבטיחה, ויצאה הביתה, ואורלי לא הצליחה
אפילו להבין את הרמז שקבלה מזיגי. תמימה היתה וספר שירים היה
בין חפציה שהיא לקחה עמה לאימוני שדה. במי יכול לבחור זיגי
המסכן, שמשרת בקבע לא מתוך אהבתו למולדת או שאיפתו לקריירה
ואפילו לא מהכרתו בהכרח בטחוני אלא רק בגלל שלא מצא עבודה
באזרחות. מצב בשוק העבודה בתנינאיה היה קשה, ובמיוחד לאלה שלא
ידעו מקצוע ולא יכלו ללמוד מקצוע. כמו זיגי. כאשר אורלי ראתה
את סימה ליד האוהל של החיילות היא צעקה בשמחה:
- את נשארת?
- בטח, - ענתה סימה והשחילה את עצמה אל תוך האוהל. אורלי
נרגעה, היא לא תישאר לבד, והלכה לכיוון החפ"ק לסדר אותו לקראת
יציאת החיילים הביתה.
החיילים יצאו ואז ירד לילה חורפי, מוקדם, אפל, מהיר, ואפף את
מאהל בקור וחושך, ואטם את עיני השומרים ואת אוזניהם ומילא את
ליבותיהם ברצון אחד בלבד - כוס קפה ולמיטה. וששניהם יהיו
חמים.
חיים בזבל היה יכול להרשות לעמו את שניהם. אבל קודם הוא החליט
להתקלח. מקלחת בצבא תנינאיה סמלה את הגבול בין שרות לחופש.
באימוני שדה היו מקימים בנינים מאולתרים מעץ או מפלסטיק בהם
היתה מקלחת. חיים בזבל יצא בחושך, שתואר לעיל כבר, אל המקלחת.
תאורה לא הותקנה שם מפאת חוסר זמן, אולם הדבר החשוב ביותר היה
שם - מים חמים היו בשפע. הוא התפשט, שם את בגדיו על הרצפה
כנהוג במגורי החיילים ונכנס תחת קילוח מים חזק, חם ומרעיש.
בעודו נהנה בחושך מהמים החמים, מישהו עוד נכנס למקלחת, חיים
בזבל נבהל לרגע - תנינאיה היתה מוקפת אויבים, שעבורם לשחוט
חייל ערום ולא חמוש הינו מהות חייהם. רצון כזה, אמנם, תמיד
טבעי לאויבים, לא רק לאויבי תנינאיה. חיים בזבל נרגע כשהבין
שמישהו שנכנס רוצה רק להתקלח כמוהו. "איזשהו שומר, מניאק,
שהבריז מהשמירה" הרגיע את עצמו חיים בזבל. מכיוון שהיה עוד ברז
מקלחת אחד לידו, דבר היחיד שהפריע לחיים בזבל היתה מחשבה,
שעכשיו שניהם יתיזו זה על זה מים, וסבון ולך תדע מי זה בכלל
יהיה...
היה משהו מוזר בהתנהגותו של הפולש אל תוך המקלחת שלו, חיים
בזבל כבר חשב את המקלחת לרכושו שלו. הפולש לא השמיע קללות
הרגילות של חיילי תנינאיה ופסיעותיו היו קלות והריח שהביא עמו
הפולש היה כאילו יצא מחלומו של חייל תקוע באימוני שדה...
- בוינה, מי זה? - שאל חיים בזבל הנדהם ושמע בתשובה שאלה
שנשאלה בלחש חנוק מפחד:
- סימה? זו את?
- לא?.. - ענה חיים בזבל עם נימת השאלה בקולו. אחר כך הוא זיהה
את קולה של אורלי ובכל זאת שאל:
- אורלי? זו את?
- אני אצרח, - אמרה אורלי.
- אני מסתלק, - אמר חיים בזבל.
- לא, אני מסתלקת, - אמרה אורלי, - על תסתכל עלי.
- איך אפשר? - שאל ושניהם לא ידעו למה הוא מתכוון. שמא לכך שאי
אפשר לראות בחושך, או שמא לכך, שאילו היה אפשר לא יכול היה שלא
להסתכל בה.
- לא יודעת. - ענתה, - בכל זאת, על תסתכל.
- טוב, - הבטיח חיים בזבל, - לא אסתכל. קל להבטיח דברים
שקוראים מעצמם, בלעדי רצוננו ומאמצינו. הם שניהם התחילו
להתלבש, וכל הזמן נתקעו זו בזה ונגעו זה בזו, כי כל בגדיהם היו
זרוקים בערמה אחת על הרצפה.
- אבל אני רוצה להתקלח, - אמרה פתאום אורלי, - צא החוצה.
- קר שם, - אמר חיים בזבל.
- אנחנו לא יכולים להתקלח ביחד, - אמרה.
המצב היה עדין, ולא נותר לחיים בזבל אלא להסכים, ולכן הוא יצא
לחכות בחוץ. בקור.
- תגידי לי כשתסיימי, - ביקש.
היא ענתה: - טוב. ומאז היא התחילה להסכים עם כל מה שהוא אמר.
לפחות עד סוף הסיפור הזה, וכל מה שיקרה אחרי זה אינו באחראיות
המחבר.
כמה טוב היה לחיים בזבל שוב להיכנס תחת קילוח מים חמים, אחרי
שאורלי עזבה את המקלחת. חיים בזבל לא סתם התרחץ, הוא קלט חום
אל תוך גופו, ורק כאשר הרגיש שהחום חדר עד נימי הדם העמוקים
ביותר בתוך גופו, שלא נגיד אל תוככי הנשמה עצמה, כאשר הוא ממש
חש כיצד הדם הקפוא שלו מתחיל לזרום מחדש, הוא יצא מהמקלחת וראה
לידה את אורלי. היא אמרה:
- רציתי לבקש ממך סליחה. זו אני שטעיתי, ועוד גירשתי אותך, הנה
כתוב כאן שאלה שירותי בנים. סליחה.
חיים לא הצליח לראות מה היה כתוב על הדלת, ואז אורלי לקחה את
היד שלו והעבירה על הדלת. ניתן היה להבחין בצבע הבולט של
האותיות, ואף לזהות אותן: ב נ י ם.
- סליחה, - שוב אמרה אורלי , - אלך לחפש מקלחות של בנות.
- למה? - שאל חיים בזבל.
- טוב, - הסכימה, - לא אלך.
מה עושים חיילים אחרי המקלחת? שותים קפה חם לאור הגזיה. ועל מה
מדברים? אנחנו לא ננסה אפילו לשחזר את שיחתם - בלתי אפשרי
הדבר, כי לתאר אותה זה כמו לתאר את דרכו של גבר אל לב האישה.
לכן אנחנו נביא ממנה רק את הדברים שיש בהם כדי לשפוך אור על
דרכה של תנינאיה, ומה שהיה חשוב רק בעיניהם של חיים בזבל
ואורלי נשאיר להם.
- על מה הוא תקע אותנו פה? אסור להשאיר חיילת לבד בשדה! אני
אגיש קובלנה! - רטנה אורלי. - איך סימה יצאה? ועוד לא אמרה לי
מילה? - ושאלה כל אותן השאלות ששואלים חיילי תנינאיה במקרים
כאלו. וחיים בזבל אמר בין השאר גם דברים מלאי משמעות קיומית
לעם התניני:
- זיגי לא מבין אבל הוא עשה דבר הכי חשוב למען המולדת הקטנה
שלנו. בשבילו קשה להישאר פה כי הוא לא רואה את משמעות של
הימצאותו פה בשבת.
- ואנחנו רואים? - שאלה אורלי, לא בגלל שזה עניין אותה, אלא
מפני שעדיין הרגישה לא בנוח מזה שגירשה את חיים בזבל מהמקלחת,
וגם בגלל שחשה שהוא רוצה לדבר אליה. אישה טובה תמיד מבקשת את
מה שגבר רוצה, וגבר טוב תמיד רוצה את מה שהאישה מבקשת ממנו.
- אני - כן. אנחנו, תביני, תקועים פה, כולו, בכדי להפגין
נוכחות בשטח, אבל זוהי חובתו העיקרית של כל חייל. המזל המיוחד
שיש לנו הוא שבצבא שלנו יש גם חיילים וגם חיילות. אנחנו שייכים
לצבא הכי מודרני בעולם, לחייל יש סיכוי לפגוש את אהבתו אפילו
כשהוא נמצא בשדה. תמיד היה סיכוי כזה, בכל הצבאות, אבל אנחנו
הגדלנו אותו לאין שיעור לעומת כל הצבאות האחרים, ולכן אנחנו
ננצח במלחמות העתיד, כי הקדמה אתנו והעתיד הוא שלנו!
- ויהיו עוד מלחמות? - שאלה אורלי על המלחמות, אף כי רצתה
לשאול על האהבה, לשאול האם הוא פגש היום את אהבתו. אבל היא
התביישה. הרי אהבה שצצה מהר מדי עלולה להראות לא כמו אהבה אלא
כמו קלות דעת. במקרה הטוב.
- תמיד יהיו, - ענה בקול אופטימי, - ואנחנו ננצח.
הוא היה מלא במורל ומוטיבציה, יש גם כאלה בתנינאיה, ואורלי
מלאה בחום, גם כאלה ישנן בארץ היצורים בעלי ראשים קטנים ופיות
גדולים. הייתכן שנוכחותה החמה הולידה בו את רצון הקרב? תוצא של
אינסטינקט קמאי להגן על אישה אחרי שכובשים אותה? ואכן אורלי
נכבשה כליל. עדות לכך - היא היתה מוכנה לשמוע כל דבר שאומר
חיים בזבל, וגם לעשות עבורו כל דבר.
ומה יכולים לעשות חייל וחיילת, כשהם נשארים לבד בעולם, והעולם
גשום וקר, ולהם יש בתוכו פינה חמה לשניהם, ושניהם צעירים
ולשניהם פרופיל קרבי, ושיחתם טובה להם מיין? התנאי האחרון,
אמנם, איננו הכרחי אבל אם הוא כבר מתקיים... בשבת בצבא כל דקה
נחשבת לנצח וכל שעה היא התגלמותה של אינסוף, ומזה נולדה בהם
תחושה כאילו הם מכירים מזמן-מזמן וכל אותו זמן אהבו זה את
זו... חיים בזבל ואורלי נרדמו מחובקים הרבה אחרי שהשחר הפך
לבוקר בשל, בשל כמעט עד כדי להפוך לצוהרי היום. שינתם לא היתה
ארוכה, כי רעב מכל הסוגים הקיימים בגופי הבריות הצעירות העיר
אותם, והם השביעוהו גם בבשר טרי של נעוריהם וגם בבשר משומר
ממנות קרב שהיו להם.
והם שוב הלכו למקלחת שכבר שניהם חשבוה לשלהם, ונראה, שהעולם
כולו חשב כך מפני שאף אחד לא הפריע להם, והם עמדו צמוד-צמוד
תחת קילוח המים החמים, והמים מהברז השני זרמו לשווא כאילו רצו
להזכיר להם את הזמן שעבר עד שהם הושארו ביחד בשדה וגילו זו את
זה. ובעומדם תחת המים חיים בזבל הצטער לרגע שאין מניאק שיכול
לעצור את הזמן, ובא לו לצעוק "רגע, תעצור!" אך הוא לא עשה זאת,
כי ידע שלקריאה כזו עלולות להיות תוצאות בלתי רצויות. והוא
התאפק ושתק ורק המשיך בעדינות ללטף את אורלי.
הזמן לא עצר, ושוב ירד ערב, וכאשר הוא הפך לכמעט לילה, החיילים
חזרו מהבית. אז אורלי שאלה את חיים בזבל:
- מדוע אנחנו לא התחלנו קודם?
והוא שאל:
- יש לך תשובה?
- אתה חושב שזיגי השאיר אותנו פה בכוונה? - לאורלי היתה נטייה
לחשוב טוב על אנשים.
חיים בזבל חשב, הרהר, שקל וענה:
- ספק אם הוא התכוון אי פעם לעשות משהו טוב למישהו.
- אז יצא לו בלי כוונה, - פסקה היא לטובתו של זיגי ושאלה בנימה
אחרת לגמרי:
- מה ראינו בחושך שלא ראינו ביום? בכל הימים?
והוא אמר אחרי הרהור קט:
- כלום. - הרהר עוד קצת והוסיף, - פשוט, יצאה לנו הזדמנות לדבר
והשיחה קירבה אותנו עד המרחק שאין ממנו דרך חזרה.
הפעם אולי חשבה קצת ואחר כך תרגמה את דבריו לשפת המעשה, - אז
אנחנו נתחתן?
- את מסכימה? - שאל הוא בהיסוס מה אחרי דקה ארוכה.
- יהיה לנו ילדים יפים, - חייכה היא באושר ובביטחון וצל צלו של
ספק לא האפיל את חיוכה, כאילו ביופי האהבה יש ערובה ליופיים של
הילדים.
וחיים בזבל אמר עם חיוך לא פחות מאושר על פניו והפעם בלי לחשוב
שניה בעודו בקלות עובר בציר הזמן אל העתיד:
- והם יהיו חיילים וחיילות ואיזה זיגי, דפוק בשכל, יתקע אותם
בשדה, בחור עוד יותר נידח שהם בטח יכבשו עד אז, - נדמה היה לו
באותו רגע שלהיות חייל זה הדבר הטוב ביותר העשוי לקרות בחיים,
ואפשר להבין אותו.
- למה יכבשו? - החינוך לשלום שנזרע בבית הספר התעורר לשמע
הדברים האלו ובקע מגרונה של אורלי.
- בגלל שלהיות חייל ולא לכבוש משהו זה כמו לפרוס כנפיים ולא
לעוף, או ... יותר נכון לומר, שזה כמו לדרוך במקום מתוך פחד
לפתוח את הדלת החוצה, או... להסתפק במה שעתה יודע ולא להעז
לשאוף ללמוד דברים חדשים... - הוא השתהה בחיפוש אחרי עוד
דוגמה, אולם לא היה בה צורך. אורלי בעצמה מצאה עוד סיבה,
משכנעת מאוד בעיניה:
- והחיילים יחזרו למקומות האלו מהבית לא אחרי יום אלא אחרי
יומיים, ולאלה שיישארו שבת יהיו שני לילות קסומים ולא אחד...
וחיים בזבל אמר: ובשביל לילות כאלו כדאי לחיות, להלחם, למות
ואפילו לסבול אחד כמו זיגי...
- עזוב אותו, - נאנחה אורלי בסלחנות, - הצבא זקוק לזיגים
כמוהו, כי אתה בטח לא תחתום קבע... ולא אף אחד כמוך...
חיים בזבל הניח את ידו על כתפה של אורלי ולקח אותה אל משאית
השקם שהגיעה יחד עם החיילים. לידה הם פגשו את זיגי, מצוברח
ונרגז כרגיל. ואורלי וחיים בזבל חייכו לו, כאילו הודו לו על
הכל שהוא עשה בשבילם. המסכן ראה אותם ביחד, הבין הכל ורותח
מקנאה אמר לעצמו "אני אתקע אותם בבסיס עד שזה יימאס להם!" הם
יכלו לקרוא את מחשבותיו וזה לא הפחיד אותם, כי עד שרצונו יהפוך
למציאות, כפי שזה קורה רבות, חיים ואורלי בזבל כבר יגמרו את
הצבא וישכחו את זיגי. או אולי, דווקא להפך, יזכרוהו עד סוף
ימיהם ויספרו עליו לילדיהם ולנכדיהם, וכך הוא יזכה במקום שלו
בתולדות תנינאיה.
רק מה יהיה אז עם תנינאיה?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.