התבוננתי בדף הלבן, הריק, שפתאום נראה לי מאיים. ואז החלו לצוץ
אותיות. כמו זבובים. אני לא אוהבת זבובים אבל האותיות הרגיעו
אותי. הלובן סנוור אותי כליל.
התיישבתי ליד השולחן הגדול, לגמתי מהקפה, וחיכיתי. בזמן
שחיכיתי, שוב הצצתי בדף, לראות אם הוא בסדר. לא שמשהו היה יכול
להשתנות בו, אבל חשתי צורך לוודא שהמילים נשארו בדיוק היכן
שהשארתי אותן.
הוא מאחר בשלוש דקות. טוב, מה אני מצפה, חשבתי לעצמי, גם
כשהיינו חברים הוא אף פעם לא היה מגיע בזמן, תמיד מאחר או בכלל
לא בא. אז למה אני מתפלאת שהוא מאחר עכשיו? ועוד אין לו שום
מחוייבות?

לגמתי עוד לגימה מהקפה, ונוכחתי לדעת שאינני חשה בכל טעם. לא
מתוק, לא מר, כי אם טעם האכזבה היה בפי, ולא נתן מקום, ולו
קטנטן, לטעמו של הקפה. לקחתי את שקית הסוכר הקטנה, שהיתה על
השולחן, והוספתי אותה בהיסח הדעת לכוסי, אף על פי שהיה לי ברור
שזוהי רמייה עצמית ותו לא.
הוא מאחר בארבע וחצי דקות. אולי הוא לא יגיע בסוף? אולי הוא
התחרט? עלה במוחי הספק, אך מהרתי לגרשו, כי בתוך תוכי ידעתי
שהוא מוצדק.
לידי ישבה משפחה, שנראתה לי גדולה ומאושרת. כמעט כולם נראו לי
מאושרים באותו רגע, פרט לאני עצמי. אני ישבתי בשולחן הכי פינתי
ליד החלון, והם ישבו שולחן לפני, גם הוא צמוד לחלון.  הם היו
שני הורים, שנראו בשנות העשרים לחייהם, והיו להם שני ילדים
קטנים, אולי אפילו זאטוטים. האבא נראה לי יפה תואר. היה לו
שיער שחור קצר, מבריק, עורו היה לבן, אך שזוף, והיו לו עיניים
ירוקות, עמוקות. הוא חייך, דימיינתי שהוא מחייך אלי. כמו
שרציתי שגלי יחייך אלי. אבל הוא חייך אל אשתו. קינאתי באשתו.
היא לא היתה יפה, אך היה לה בעל מושלם ושני מלאכים. לילדה
הקטנה היו תלתלים בלונדיניים, והיא סיפרה סיפור. הילד היותר
גדול אכל טוסט בתיאבון גדול. גם אני רציתי שיהיה לי תיאבון כמו
שלו. בזמן האחרון ירדתי שבעה קילו, ואני ניראת זוועה. אבל
כשאני עצובה אני לא יכולה לאכול. אין לזה טעם.
האם יום יבוא וגם לי יהיה בעל כזה? משפחה כזו? שאוכל לצאת ביום
ראשון בערב לאכול איתם בחוץ בתור בילוי? וגם הבן שלי יאהב טוסט
וגם לו היה תיאבון? וגם אני רוצה ילדה עם תלתלים. זה נורא
חמוד.

התבוננתי שוב בדף. קיפלתי אותו לשניים, ושוב פתחתי אותו.
התחלתי לקרא את המכתב בפעם המליון, כי היתה לי הרגשה שאם אני
לא אעשה כן, אזי הזבובים יעלמו, וישאר הלובן. מחשבה חסרת בסיס,
חשבתי, אבל אני חייבת לקרוא את זה שוב, ולו עוד פעם אחת.
הוא מאחר בעשר דקות. אני אתקשר אליו, גמרתי אומר. אך אז עלתה
במוחי המחשבה שאם אני אתקשר, אז הוא יחשוב שאני נודניקית, ואני
לא רוצה את זה. אבל, מצד שני, גם כך הוא יודע שאני נודניקית,
אז מה ההתלבטות הגדולה? החלטתי לחכות עוד חמש דקות ואז להתקשר.
רבע שעה איחור זה מוגזם. ופרט לכך, אני כבר רוצה לשמוע את הקול
שלו..

הסטתי את מבטי מעבר לחלון, הוא פנה לתחנת דלק "סונול". מכוניות
באו, עצרו, תדלקו, שילמו והמשכו בדרכם. מעניין, חשבתי. עם כל
מכונית שעוצרת כאן לתדלק יש סיפור. יש לה בעלים, והם נוסעים
ליעד מסויים. אולי הביתה? אולי לעבודה? אולי לבילוי? אולי
לצבא? אולי למאהבת? אולי לבית מלון? אולי לבית קברות? בכל
מכונית יש אדם, ויש לו מחשבות, ורגשות. והוא יודע לאן הוא הולך
ומאין הוא בא. ואני? נחרדתי מההכרה שאין ביכולתי לענות על שאלה
זו.
המכוניות כל הזמן מתחלפות, אך המתדלקים נשארים, וגם להם יש
בית, הורים. חברים ואולי גם בן זוג. והם רואים כל כך הרבה
אנשים כל יום. שמחים, עצובים, כועסים, רדומים, מאוהבים. אם רק
היו שואלים, היו מגלים עולם ומלואו.
המכוניות באו, זו אחר זו, ומצאתי את ליבי פועם כל אימת שמכונית
קטנה לבנה הגיעה. אולי זו המכונית שלו? ואף על פי כן ולמרות
שידעתי שהוא צריך להגיע, המחשבה הזו נראתה לי אבסורדית. הוא
נראה לי יותר כמו פרי דמיוני מאשר דמות ממשית.

עברו שלוש דקות. הוא מאחר בשלוש עשרה דקות. עכשיו זה כבר בסדר
להתקשר? שאלתי את עצמי. הוצאתי את המכתב, אך לא קראתי אותו,
בהיתי בו דקה ארוכה. אחרי זה, בלי לחשוב פעמיים הוצאתי את
הפלאפון מתיקי ולחצתי על הספרה ארבע לחיצה ארוכה. ליבי פעם כמו
מטורף, וגם ידי החלו לרעוד. הרגשתי איך גרוני מתייבש, ולפתע
הצטערתי על כך שהזמנתי קפה ולא מים. היה צליל חיוג. חיכיתי
חמישה צילצולים. הוא לא ענה. אולי הוא במקלחת, אולי הוא לא עם
הפלאפון , אולי הוא נוהג, אני אנסה שוב עוד כמה דקות. חשבתי
לעצמי.
קראתי למלצרית, והזמנתי מיץ תפוזים.  לא היה לי חשק לעוד קפה,
וסברתי שאם אני לא מרגישה את הטעם של המשקה, אז מן הראוי
שלפחות יהיה בריא. עד שהיא תביא לי את מיץ התפוזים יעברו עוד
כמה דקות, ואז בטוח הוא כבר יבוא.

בשולחן מצד ימין שלי התיישבו זוג. בתחילה חשבתי שהם בני זוג,
אך ככל שהיטבתי להתבונן, סברתי שהם אמא ובנה. היא נראתה לי בת
חמישים בערך, והוא בשנות העשרים המוקדמות, אולי אפילו עדיין
חייל, כמוני. הם ישבו, אחד מול השני, ולא חייכו. הם נראו לי
הרבה פחות מאושרים מהמשפחה היושבת בקו אלכסוני אליהם. לא
קינאתי בהם, אבל עדיין ריחמתי על עצמי. בטח יש לו חברה שאוהבת
אותו. חשבתי. ולה יש את בעלה. רק לי יש מישהו שלא רוצה אותי.
הם לא דיברו. עיינו בתפריט, ונראה כאילו הם קוראים אותו כהיה
ספר מתח. היא הניחה את התפריט, נאנחה, והתבוננה בו. הוא חש
במבטה, ולפתע, בלי כל אזהרה או סימנים מקדימים- קם והלך. היא
נראתה בהלם, לפחות כמו שאני הייתי, לקחה את תיקה, ויצאה אחריו
מבית הקפה.

הוא מאחר בעשרים דקות. אני אנסה להתקשר אליו שוב. הפלאפון כבר
היה מונח על השולחן. המלצרית הגיעה והגישה לי מיץ תפוזים.
אמרתי לה שהכל בסדר, ואם זה בסדר שאני אשאיר את התפריט אצלי,
כי אני מחכה למישהו. לחצתי ארבע ארוך, חיכיתי חמישה צילצולים.
הוא לא ענה. חייגתי שוב. זה לא יכול להיות, חשבתי. חיכיתי עד
שהפלאפון התרעם וניתק את השיחה, אולי עשרה צלצולים. הוא לא
ענה. אולי קרה לו משהו? אני אחכה עוד עשר דקות. רק עוד עשר
דקות.

בחוץ התחיל להחשיך. המכוניות המתודלקות הדליקו את פנסיהן,
ואנשים החלו להגיע לבית הקפה בלבוש של ערב. אני עדיין הייתי עם
חולצת הבטן הצמודה של אחר הצהריים. המשפחה המאושרת סיימו
לאכול, והלכו. התבוננתי בשאריות המזון שהשאירו. אפילו מהן ניתן
להסיק שהם מאושרים. עוגת השוקולד של הילדה, שטעמה חתיכה קטנה
והתמלאה, הקפה של האמא, שהיה כמעט ריק, התה עם הנענע על האבא,
שנשארה בו רק נענע, והחצי קרואסון של הילד. גם הוא בטח היה כבר
שבע, למרות שיש לו תיאבון. חשבתי.

הדף שוב נראה לי מאיים. לא כי הוא היה לבן, אלא כי אולי לעולם
לא יקראו אותו העיניים הנכונות. קראתי אותו שוב. אני לא יודעת
איזה פעם זו היתה. המילים נשארו במקומם, אך המשמעות שלהם כבר
נראתה לי לא מציאותית. אני לא אוהבת אותו. אני לא רוצה לחזור
להיות חברה שלו. אני לא חושבת שהוא האדם הכי יפה שראיתי אי פעם
בחיים שלי. אני לא מעריצה אותו. אני לא מתגעגעת אליו. אני לא
מתגעגעת לנשיקות שלו. אני לא מתגעגעת להיות שוב בזרועותיו. אני
לא מתגעגעת לאוכל שהוא מבשל. אני לא מחכה לו לנצח, עד שהוא
ירצה אותי. ה א מ נ ם? האמנם המכתב שכתבתי לו כבר לא רלוונטי?
הרי אני מאוהבת בו עד כלות נשמתי.

הוא לא הגיע. הוא מאחר בחמישים וחמש דקות. הוא לא עונה
לפלאפון. אני חושבת שאזמין חשבון ואלך הביתה.  
שילמתי ונכנסתי למכוניתי. אני לא צריכה דלק. יש לי מיכל מלא.
אני יכולה לנסוע לחיפה וחזרה עם כמות הדלך שיש לי, רק שאין לי
סיבה. אני לא יודעת מאין אני באה, ולאן אני הולכת. אבל בתוך
תוכי ידעתי. אני נוסעת אליו הביתה. חצי שעה נסיעה בדרך בין
עירונית.

לא חשבתי הרבה. שמתי את הדף, מקופל לשניים על המושב לידי,
ונסעתי. נסעתי מהר. אולי מאה שלושים אם לא יותר.
הייתי ליד הבית שלו בתל אביב כבר אחרי עשרים דקות. ראיתי אור
בחלון המטבח. אם הייתי עדיין בבית הקפה הוא היה מאחר בשעה
ורבע. חניתי ועליתי לקומה הראשונה. ליבי הלם ואיים להתפוצץ
בקרבי. ידי קצת רעדו, אבל עדיין הצליחו לשאת את כובד המכתב.

היא פתחה לי את הדלת. היא נראתה קצת מופתעת ומאוכזבת לראות
אותי, אך לא כמו שאני הייתי מופתעת ומאוכזבת לראות אותה.
"הוא כאן?" שאלתי
"הוא מתקלח" היא אמרה, מחייכת, והעבירה את אצבעותיה הארוכות
בשיערה הארוך.
"את רוצה להכנס?" שאלה
"לא" אמרתי.
היא התכוונה לסגור את הדלת, אך נתתי לה את הדף ואמרתי לה
שתמסור לו אותו כשהוא יוצא. היא אמרה שאין בעיה. וסגרה את
הדלת. הייתי בהלם. לא זזתי, למרות שידעתי שאני צריכה ללכת ולא
לראות אותו, את אהובי, יותר לעולם.
"ורק שתדעי!" צעקה לפתע לחדר המדרגות, אך כשראתה שאני עדיין
עומדת ליד הדלת אמרה לי בלחש "אף אחת לא תיקח שוב את גלי שלי
ממני. בטח לא את". וסגרה את הדלת שוב.

לפני שהלכתי לישון בלילה, דימיינתי אותם מתנשקים על הספה בסלון
שלו, שהכרתי כ"כ טוב, או נוסעים במכונית שלו ומתדלקים, כי הם
מבלים. ואחרון חביב דמיינתי את האבא ההוא, שראיתי בבית הקפה.
אולי יום אחד גם לי יהיה.