כאב חד מפלח לך את הלב ואתה נופל. המחשבות שרצות לך בראש
קוראות לך לא לוותר ולא לתת לכאב להשתלט עליך. אתה מביט לרגע
למעלה ומסתנוור מהאורות. רעד קל עובר לך בגוף ואתה מתחיל לבכות
בשקט. הכוח שבך נגמר וגם אם רצית לקום ולהמשיך, אתה לא יכול
יותר. בוכה בשקט, אתה מבין מה גרם לך להחזיק חיים עד עכשיו
ומהיכן בא השינוי. עוד היסוס של הרגע האחרון גורם לך למחות את
הדמעות מעיניך ולהעמיד פנים שאינן הולמות אותך עכשיו ובעצם
לעולם גם לא הלמו. עינייך עדין נוצצות וליבך עדין מדמם. אתה
חוזר לשכב על האדמה, כבר לא בחוסר הנוחות של מקודם. אתה מרגיש
לראשונה שלם עם בחירתך. דמעותייך פורצות שוב והפעם אתה אפילו
לא מנסה להעמיד פנים. מתמסר לכאב. מתמסר וכואב, ובוכה.

את מתיישבת בתרועת ניצחון, כמי שסיים ריצה במקום הראשון ונשאר
לו עוד הרבה אוויר בריאות. חיוך על פניך מסגיר את הרגשתך. הכל
מוכן ומסודר לקראת בואם. את בוחנת את השולחן הארוך, ערוך
בדייקנות נעימה. שמונה עשר צלחות, שמונה עשרה סכו"מים, שמונה
עשר כוסות ומפיות, ושמונה עשרה כסאות. בעוד כמה דקות יגיעו
כולם וישבחו אותך על מאמצך הרב וירגישו קצת לא נעים על טרחתך
הרבה. ולמרות שרגליך נפוחות ממאמץ, את תודי לכולם ותניפי את
ידיך בתנועת ביטול שכזו, וליבך יתמלא בגאווה. ולקראת סוף
הארוחה והברכות, את תתני לנכדיך לעזור בשטיפת הכלים, בעוד את
תשבי לך בנוחות על אחת הספות, מקשיבה לסיפורי הילדים.
טלפון מצלצל קוטע את מחשבותיך ואת מתעוררת מחלומך. ולפני שאת
עונה לטלפון את נותנת עוד מבט לשולחן הריק, שבעוד שעה בלבד
יתמלא בחיוכים והלצות.

את עונה לטלפון שתפס אותך בדיוק כשיצאת מהמקלחת. מדמיינת במוחך
מי יענה לך בצד השני, מקווה שזה יהיה בנך האהוב. קול לא מוכר
מדבר איתך ואת מנסה להיזכר אם כבר שמעת אותו בעבר. קולטת את
העצבנות וחוסר הנוחות של הקול שמדבר איתך, ובתוך שניות את כבר
אינך נינוחה כפי שהיית, מבלי לדעת עוד כלום. נדמה שהקול הולך
איתך סחור סחור ואת מתבלבלת מכל הסיטואציה. מחשבותיך נודדות אל
הארוחה המשפחתית המתוכננת ואת שוללת כל אפשרות של בעיה. הקול
בצד השני מנסה ללכוד בחזרה את תשומת ליבך ופתאום את מתנערת
ומרימה עליו את קולך, מבקשת שיגיע כבר לעניין שבגללו התקשר.
שתיקה קצרה עוטפת את השיחה המוזרה והלב שלך מתחיל לדפוק. את
צוחקת על עצמך ועל הפרנואידיות שלך, ומנסה להתעלם מתחושת הפחד
שמשתלטת עליך.
הקול חוזר לדבר באיטיות מרתיעה ומספר לך מה שלעולם לא רצית
לשמוע.

כאב חד מפלח לך את הלב ואת נופלת. המחשבות שרצות לך בראש
קוראות לך לא לוותר. הגעת לביתו בדיוק לאחר שיחת הטלפון שקיבלה
אימו. דפקת על הדלת והיא פתחה לך, מתנפלת עליך בבכי ויללות.
המחשבות שעוברות בראשך גורמות לך להתפלל חזק שזה לא מה שאת
חושבת. לבסוף כשהיא נרגעת, את מושיבה אותה ואת עצמך ושואלת,
מפחדת מהאמת. ובין כל המלמולים הבלתי מובנים והיללות המצמררות,
את מצליחה לקלוט מה נאמר. וכאן, מבחינתך, הכל נעצר.

אתה מרגיש במסע שנכפה עליך אבל הכאב שאופף אותך מקהה את הכל
ואתה נשאר הזוי בסיוטך. מבלי לדעת לאן, אתה מובל לבית החולים
ולפני שאתה מספיק להגיע, אתה מאבד את הכרתך. בחלומך אתה רואה
את אמך, וסבתך, ואת אביך שנהרג כשהיית ילד קטן. אבל הכי הרבה
אתה חולם אותה. פניה המלאכיות לוחשות לך מילות אהבה והדמעות
זולגות ישירות מעיניה על פניך הפצועות. בכיה השברירי קורע לך
את הלב ואתה שוקק לחבקה ולאהוב אותה בחזרה, אך דמותה הולכת
ונעלמת.
ולפתע אתה פוקח עיניך ורואה אותם מולך. קבוצה של אנשים
מודאגים. אוהביך האמיתיים. כל אחד מהם נראה לך יותר מודאג
מהשני, ואתה מרגיש חמלה גדולה על מה שהם צריכים לעבור. כועס על
עצמך ועל מה שאתה גורם להם, אתה מנסה להעלות חיוך על פניך,
לגרום לאיזושהיא תחושת עידוד. אתה מעוות את פניך במן חיוך
נוראי ומסתכל עליה. והיא לוחשת לך מילות אהבה, בדיוק כבחלומך,
אלא שהפעם היא לא נעלמת לשום מקום. אוחזת בידך, היא מעבירה
אליך כוח.
כוחך אוזל ועינייך הולכות ונעצמות. מעיף מבט אחרון על כולם,
אתה עוצם את עינייך ונרדם. אתה מרגיש עדין את ידה, ומולך אור
לבן בוהק נראה באופק.

כאב חד מפלח לך את הלב ואתה מתעורר.