'
פרק א'
היא הייתה נערה יפה מאוד, גבוהה מעט מהממוצע, שיער חום בהיר
גולש וגלי. עיניים ירוקות מצוירות כמעט. חתוליות. גומות חן
בשתי הלחיים. סומק ורדרד ( בעיקר בעת מאמץ), וחיוך מקסים.
שמה: אלמור. כך קראו לה הוריה, שני טיפוסים מוזרים מעט עליהם
יורחב אחר כך.
היה לה עור נעים מאוד וזוהר קצת,  בצבע זהב שנטה גם לזית. מן
עירוב יפה של זהב וזית.

היו לה רגליים יפות מאוד שמשדרות עדינות ואצילות. אריסטוקרטיה
בכפות רגליה. כך זה.
אצבעות חמודות וכמעט מפוסלות. קרסוליים דקיקים ושוקיים
שמצדיקות דיון בפני עצמן.
ירכיה היו ארוכות וצרות אבל הכילו מספיק בכדי להיקרא חמוקיים.

מותניה היו צרות ועיקשות. מתוך שני הקווים המקומרים האלה ששאפו
להיצמד זה לזה (מותניה)
עלה גוף יפה מאוד בשני אלכסונים ונקודת חן. חזה היה גן עדן של
רעננות, של נעורים ,של יופי,
של תאווה ושל מיניות. שני גושים רכים בצבע זהב חיוור (שהרי לא
נחשפו הרבה) שזרחו כמעט כמו שזרחו פניה, גדולים קצת יותר ממה
שהצדיקו מידות גופה, מעוטרים בשני כיפות קטנות ומתוקות בצבע
אפרסק.
(נמשיך)..מעל לאילו השניים התנשאו כתפיים דקיקות מאוד, עדינות,
כאילו לא מודעות לנטל שעליהן לשאת ומעליהן - הצוואר. כמו ברבור
חינני שמקיץ עם החמה אחרי שינה ארוכה ומספקת.. צווארה היה ארוך
ודק, יפה בצורה מעוררת פליאה. עדין מאוד , ומעוטר בסימן לידה
קטן  בצדו .
זהוב ולבן.
עתה מגיע תורם של הפנים.  פיה היה אדמדם רוב הזמן כתוצאה ממאמץ
והתרגשות יתרה שהיו אוחזים בה. לפעמים הוא התקבע על ורוד אבל
לרוב אדמדם. קצת כמו תפוח. הוא היה מלא אבל לא מדי, ותוויו היו
כמו מצוירים.  לחייה היו מתוקות מאוד וכבר הערנו שנטו לורוד.
תווי פניה היו סגלגלים ועדינים, עם משקעי לחיים חלשים .
אפה היה מלאכת אומנות ממש.הוא החל ישר כמו אף יווני או רומי
אבל הסתיים בסלידה קטנה ושובת לב.
עיניה, שכבר הוזכרו למעלה היו ירוקות אומנם אבל נטו להשתנות
קצת בגוונן לפי מצב הרוח.
בעת סערה הן נטו לירוק עז מאוד, של דשא או גבעול.
בעת שלוות הנפש הן התכהו ונתקבל בהן אפילו גוון אפור מה. מאין
אזמרגד.
בעת צחוק הן נטו לטורקיז.  
שערה של העלמה שלנו היה זירת התרחשות בלתי פוסקת.  הוא היה
ארוך וצבעו חום אדמה בריא בבסיסו, אך בתוכו השתלבו גם מיעוטים
שכללו זהב בהיר וכהה יותר, נחושת ואפילו קצת אדמוניות מרוסנת.
הוא היה רך מאוד ונעים, ובעיקר הדיף ריח משכר רוב הזמן. ריח
נעים הוא מתכון לשליטה . במיוחד מעלמות חן צעירות.
כשהייתה זו נתונה ברוח סערה (וכבר הערנו שמצב זה לא היה זר לה
כלל וכלל)  היה שיערה מתחמש כולו בסלסולים שונים ומשונים
ובגלים של התלהבות והתלהטות הנפש.  כשהייתה זו רגועה יותר נטה
להיות חלק וכנוע.
הליכתה הייתה בטוחה מאוד. היא שידרה ריחוק בלתי ניתן לגישור
אבל כזה הבטוח ומבוסס. ריחוק שאין לו צורך להתנצל או להתעכב.
ריחוק שהוא עובדה מוגמרת וכזה היה מאז ומתמיד.
כזה אדם הייתה אלמור.  אולי אלו הוריה שהיו בהחלט יצורים
משונים מאוד, יצאי דופן בצורה מאוד בסיסית ,שחינכוה למענה קודם
כל ולאחרית דבר.


פעם בכמה וכמה שנים ויש האומרים מאות בשנים ואף יותר, אין לדעת
במדויק, קורה ששני טיפוסים כל כך שונים ועם זאת דומים ועם זאת
מבריקים בצורה בל תתואר ובמיוחד מודעים בצורה מאוד משונה,
מגיחים לעולם באותו פרק זמן פחות או יותר , מתוודעים זה לזו
ומתמזגים.
אביה של אלמור היה  אדם אקסצנטרי , חכם בצורה מוגזמת (מה שהסב
לו הרבה מאוד סבל בחייו)
שנטה לאדישות קיצונית בקשר לתחומים רבים בחייו , אהב לבלות
שעות רבות  ולעיתים ימים בספריות גדולות, וכן רוקנרול לסוגיו.
הוא נהג להבליח לתחומים שונים מתוך סיבות מגוחכות כמעט
(לאומנות פלסטית הוא הגיע דרך שיר נלהב של הסטונז ) ללמוד
אותם לעומק בקדחתנות, לאחר מכן לכתוב מסה או כמה מסות מבריקות
ומדוייקות בנושא, לפרסם אותן ולהימלט לנושא אחר או לחילופין
למצב הרוח הרגיל בו היה שרוי רוב הזמן - אוטומט.    הוא נהג
לומר שסמכויותיו בנוגע לו עצמו ,לצורה בה הוא נוהג או פועל -
הן מוגבלות מאוד, בצורה מגוחכת .
שיערו היה גלי ושחור, כמעט כועס. עיניו היו שחורות אפורות ונטו
לשדר עייפות. הוא היה גבוה ורחב, והיה בו יופי ובעיקר קסם שהיה
מהול במסתורין.

אמה של אלמור הייתה אישה מבריקה, אומללה רוב הזמן ויפה .  היא
הייתה בהירת עור, בהירת שיער, והיו לה עיניים חומות ירוקות שלא
שידרו שום דבר מסוים.
רוב חייה היא הייתה בסוג מסוים של התפרקות רגשית וחשה נחיתות
ואשמה. לפעמים היא הייתה נעולה בתסביך גאונות שהסב לה אושר רב
ותרם רבות למחקרה, פיסיקה כאוטית.
שני הוריה של אלמור היו פיסיקאים. ולא סתם, אלא פיסיקאים
מסורים שמאוהבים במקצוע שלהם, שאוהבים את הפיסיקה כמעט כמו את
ביתם ושלא מסוגלים באמת להרפות מימנו.
האגו  של האם, היה נרדף תדיר על ידי הצלחותיו של האב.



ביום בו נפתח סיפורנו פנתה אלמור לאוניברסיטה העברית של
ירושלים, שם למדה לתואר ראשון בפיסיקה ומתמטיקה. היא עוד גרה
בבית הוריה ששהו באותה עת בחו"ל בסמינר לפיסיקאים שהתקיים
באוניברסיטת שטוטגארט בגרמניה. שניהם לימדו באוניברסיטה
העברית.
אלמור הלכה במהירות  ברחובות העיר, בדרכה לתחנת האוטובוס.
האוויר היה צונן וצפן בתוכו הבטחות שונות. לא הכל ראו זאת אבל
היו כאלה שכן.
היא הייתה יפה מתמיד בימי החורף האלה, כששיערה היה גועש ונרגש
יותר מתמיד ( הייתה זו תקופת המבחנים באונ') , שפתיה היו
נסדקות ומלוחכות  בלשונה , עורה נטה לזהב רגוע, והיא עצמה
שידרה אי נגישות מוחלטת.  דווקא באווירה  זו מעניין שהתרחשה
חוויה כזו בגורלה של עלמתנו.
היא התיישבה במקום של ארבעה כסאות, ומולה התיישב עלם צעיר.
הוא חבש כיפה סרוגה והציציות שלו הגיחו משולי חולצתו הלבנה,
שנראתה מבעד למעיל הרוח השחור שלו.
ידיו היו לבנות ומרוב הקור דחק אותן לכיסי מעילו. על כתפו היה
תיק מרופט שהכיל בעיקר ספרים.
ראוי לציין כאן מנהג שהיה רווח במשפחתה של אלמור, לא להישיר
פנים לאנשים . לא להתבונן באנשים ולא לחוש כמעט בנוכחותם. זה
היה יותר מנהגו של אביה אבל ברבות השנים גם אמה החלה מאמצת
אותו.
אלמור הישירה את מבטה ופגשה בעיניה את עיניו של הבחור הצעיר.
כמו שחש בשעתו דויד המלך כשראה לראשונה את בת שבע היפה, החזקה,
הנחשקת והאסורה כל כך , כך חש דויד הזה כשראה את אלמור.  
הוא היה סטודנט לתואר שני בהיסטוריה יהודית ומחשבת ישראל באונ'
העברית, אבל היה לומד בישיבה שליד ביתו בימי ב' ,ג' ו-ה'.  הוא
בא ממשפחה דתית שנוהלה ביד רמה בידי אביו - מרצה למחשבת ישראל
בעצמו ורב . אביו היה איש דתי מאוד שהלך והעמיק אל תוך עולם
הגמרא והקבלה ברבות השנים.
הוא האמין בשכלתנות היהודית ובחוכמה היהודית שהייתה צפונה
בספרים בהם נהג להתעמק .
אימו של דויד הייתה עקרת בית והיו לו שני אחים ושתי אחיות.
ביתו לא היה מפואר מאוד אבל גם לא דל.
לפי אמות המידה הדתיות הוא היה אפילו נאה ביותר.
דויד היה תלמיד מוכשר בישיבה וסטודנט מוצלח באוניברסיטה.  הוא
לא גילה שום עניין בנשים ואביו לא ניסה לכפות עליו נישואים .
הוא אהב שעשועי מתמטיקה והתעניין במיוחד בסוגיית פרמה . הוא
היה יושב כסטודנט חופשי בהרצאות מתמטיקה באונ' כשהיה לו פנאי
בניסיון להכין את הקרקע  למטרה : התעמקות בספרו של וויילס ,
המתמטיקאי האנגלי שפתר בארבע עשרה שנים את סוגיית פרמה.
שבע שנים עבד על הפתרון בהתחלה, ובסופן התגלו בו אי דיוקים
ולבסוף הוא נפסל. שבע שנים נוספות עבד וויילס על הבעיה- ולבסוף
זכה לראות אותה פתורה, בידיו. כמו יעקוב, חשוב לעצמו בשעשוע
דויד כשהיה לפעמים קורא על תלאותיו של וויילס בספר הפופולארי
שחיבב: "משפט פארמה."  

כשראה את אלמור לראשונה כמו הגיחה לפתע גבריותו משום מקום,
זכתה להשתלט לחלוטין על כולו. התרגשות עצומה אחזה בו. היום
שהתחיל בצורה רגילה ומותווית כיום בימים, נהפך למאורע שדויד לא
חווה מימיו.  מולו ישב יצור פלאי ויפה בצורה שאינה ברת השוואה.
יצור שהוא אישה צעירה . אישה .  הוא הביט בהשתאות על אלמור
כאילו הייתה מוצג. כאילו הייתה ספר הספרים והוא רואה אותו בפעם
הראשונה בחייו. כאילו הייתה התגלות אלוהית, מסר .
אצבעותיו שרעדו מקודם מקור ונדחקו למעיל, היו עתה לחות
ונרגשות.  הוא הבין שהיא האדם היחיד בעולם שקיומו חשוב לו
בצורה קיצונית ממש. שקיומה הוא דבר הכרחי לקיומו. יש הקוראים
לרצף המאורעות שהתרחשו במהירות בל תתואר בדויד - התאהבות. נקרא
אפוא לזה כך.

אלמור מעולם לא אהבה איש פרט לעצמה. אין זו תכונה שלילית כלל
וכלל אלא שהיא תורמת לאותה אי יציבות כללית שתורם חוסר באהבה
עצמית.  היא הייתה מאוד מינית והייתה מציירת לה עלילות (די
גרוטסקיות למען האמת) שלה ושל איזו דמות מעורפלת מקיימים יחסים
בצורות שונות ומשונות.
אבל היא מעולם לא נקפה אצבע כדי להביא את אותן "עלילות"
להתרחשות אמיתית.
אחד מתחביביה היה התעסקות בהיסטוריה ובייחוד היסטוריה של
אירופה במאות של ימי הביניים .  בייחוד הזדהתה בצורה משונה  עם
איזה אביר גרמני - פרידריך גרנכן שעליו קראה .
היא נהגה לדמיין את עצמה כאותו אביר, שחי במדינת סקסוניה במאה
הארבע עשרה , רוכבת על סוס שחור וענקי בידה חרב גדולה, זקן
פראי ואדמדם - צועקת בקול מחריד אוזן ממש (כן כך), שואגת ,
ומשספת את גרונם של אויבים ומשתפי פעולה .  אויבי הדת והמדינה
(כך הייתה משתעשעת).
שואגת בקול איום ונורא את דבריו של ירמיה לעובדי האלילים
ולכוהני העבודה הזרה בארץ.  בייחוד ראתה בעין רוחה את אליהו
שוחט את נביאי הבעל .  
לפעמים הייתה לוקחת מהספרייה ספרי היסטוריה שתארו את מסעות
הצלב ואת גורלם של הכופרים.

באותו יום בו מדובר בסיפורנו הרהרה אלמור בעיקר בבחינה
בתרמודינמיקה שמועדה נקבע לשבוע מיום ההתרחשות.
היא הרימה את ראשה והביטה בדויד. פניו שידרו עוצמה וטירוף
מרוסן. הוא היה יפה אך לא בזה ריגשה חזותו את אלמור. היא ראתה
בו את פרידריך גרנכן שלה, היא ראתה בו אביר צעיר וגרמני, אכזר
מאוד שאוהב מוסיקת עם ומוסיקה דתית.  היא נמשכה אליו ויראה
ממנו . כל הפנטזיות המיניות, כל הפנטזיות הרוחניות , כל
הויכוחים המרתקים שניהלה עם עצמה אי פעם - הוא היה בהם.

היא הרגישה שהוא עשוי לעקוד אותה כמו איילה שנקלעה לפולחן של
מטורף. היא הרגישה כאילו הייתה עדה למאורע היסטורי חד פעמי .
יש הקוראים גם לזה התאהבות. נקרא אפוא לזה כך.





פרק ב'

חוות השבלולים המתה.  בדיוק לפני יומיים השריצו החלזונות אלפי
או מאות צאצאים חדשים.
שטוטגארט האפירה. גשם שטף את הגנים היפים והגאים. אביה של
אלמור, יונה, נשא בידו האחת ספר
כבד בפיסיקה של המצב המוצק, ובידו האחרת שלושה חלזונות קטנים
ששעות ספורות מלאו להם.
תחום עיסוקו היה בעיקר כל דבר שיש בו הצדקה לצפון בחדרו עם
ערמת ספרים וכוסות קפה דלוח.
                                     
הוא גילה עניין רב בשבלולים (חלזונות ים וחלזונות רגילים) והם
קיימו חוות שבלולים קטנה כחלק ממחקרם .
באותו יום היה עליו לשאת הרצאה בטסטרונופיה (חקר ה'נזילות' של
חומרים כשהם מואצים למהירויות גדולות). הוא הרהר בחלזונות. הם
החלו להבחין בהתפתחות מוזרה כבר לפני כמה חודשים. זן חזק חדש
שהיה שונה מהשאר (כיצד בדיוק לא הצליחו להסביר, גם לא לעצמם
ובטח שלא בדרך מדעית) החל להתפתח, ומה שהיה מעניין יותר, החל
מבדיל את עצמו מהיתר.                  
השבלולים החדשים היו מוזרים. הם חיו מעט יותר מהשאר, אכלו
פחות, ונטו להישאר סטטיים רוב הזמן.
הם נראו כאילו היו טרודים מאוד .יונה חשב שיהיה זה מעניין
לנסות ולאכוף בידו הארוכה של המדע את ההתפתחות החדשה לה היה
עד. משהו עם גרפים ומשוואות,או אולי מיפוי גס של תתי תהליכים.

הריריות החיצוניות במה שאמור לפקח על שאר המערכת (קרי המוח
השבלולי) היו מלאות יותר ונראה היה שיש כאן קפיצה אבולוציונית
מרשימה. או לפחות עליית מדרגה שניתן להרגיש ממש.
שלושת החלזונות הקטנים שנשא בידו השתייכו לזן החדש. יכול להיות
שהיכולת של שניים מהם לתפוס את קצב המאורעות מסביבם לא נפל מזה
של גור כלבים בן יומו. היכולת של השלישי הייתה גבוהה יותר.

------------------------------------------

אנה עוד נמנמה.  החלומות הפכו לסוררים יותר ויותר עם השנים.
מעין תפריט אפשרויות שהיו תמיד זמינות רק בשעות השינה. היא
הקיצה בחוסר רצון. הזהות האנושית היא סוג של זיכרון. עם השנים
הזהות כביכול מושרשת עד כדי כך שכשאדם מתעורר הוא יודע באחת
מיהו, מיד לאחר מכן איפה הוא נמצא, וקצת אחר כך מה עליו לעשות.

היא הביטה בחלקיקי האבק הקטנים שנעו בחלל החדר, בעוד פעימות
אור מהחוץ מתנגשות בהם ונותנות להם צורה של רדידי אור ארוכים
ודקים עד לכדי העלמות.
גרמניה  בצבצה מבעד לחלון. אנה קמה בקושי רב על רגליה והסתכלה.
הנוף עזר לה לפשוט את עייפותה ולעטות עניין כן במחקר שלה,
שחיכה לה על השולחן הגדול והמאסיבי (מעץ אלון בא בשנים) בצד
השני של החדר ,בדיוק כמו שהשאירה אותו לפני יום.

היא צנחה אל מיטתה עטפה את עצמה בשמיכה הגדולה ושבה לישון.

יונה הביט בשעונו בחשש. עוד מעט ויהיה עליו לצאת, ועל אנה
להתעורר ולמהר לסמינר. הוא נרתע מעוד התמודדות עם נכונותה של
אנה לישון כל עוד יכלה.
הוא נישק אותה ברוך וחייך. עין אחת נפקחה והשניה הציצה
בחשדנות. ההשכמה ; בוקר טוב. אני כבר קמה פשוט התחלתי לחשוב על
משהו מעניין ואז קמתי ושכחתי על מה והחלטתי שאם אשוב למיטה
אזכר.
החיוך; הסמינר שלך מתחיל עוד שעה ואני מקווה לצאת עוד רבע שעה
.בואי.
ההשלמה; בסדר אני קמה. מה עם השבלולים, הכנסת חלק מהנתונים
לתוכנה?
כן אבל רק את אילו של הבוגרים יותר. את הנולדים החדשים עוד לא.
אולי היום בערב.
השלושה הקטנים נראים לי ערניים במיוחד. מבחינה התפתחותית הייתי
נותן להם כמה חודשים ולא כמה שעות. נראה איך הם ישתלבו .

---------------------------------------------------

יונה יצא מהבית. הוא לבש אדרת חורף כהה ,צעיף אנגורה ונעליים
כבדות. ההרצאה שנכונה לו בעוד כשעה טרדה את מנוחתו. לא היום,
חשב. היום אינני מוכן לגמרי לעמוד בפני סטודנטים ולדבר על
טסטרונופיה. נתנחם בכך שאולי לא הרבה יגיעו. היום כל כך נעים
בחוץ אולי יחליטו כמה בעלי נפש רומנטית לעשות טיול בטבע במקום.
   הנהר הכחול אפור ליווה אותו כמחצית מדרכו מהבית הנאה שגר
בו עם אנה ועד לגן המקיף את הפקולטה לפיסיקה .  הוא היה קודר
ושקט ועם שנטה לעיתים מהמסלול הישר להרפתקאות צדדיות מגמתו
הייתה להגיע מהר ככל האפשר אל האוניברסיטה. שמו היה  ריינסטט.

הוא החל עוד מההרים שהקדימו את מבואות העיר, שם היה עדיין חלש
יחסית וקטן. אך עם היכנסו לעיר נוספו לו עוד כמה פלכים תועים
והוא גדל ונתעצם והיה נהר של ממש. את רוב הדרך עבר כשלצדו בתים
נמוכים עבים בגווני אפור בז' מוקפים בנאות דשא ירוקות ורוויות
מים.  עם הכניסה לאיזור האוניברסיטאי הצטרפו לבתי האבן כמה
מנזרים בתי ספר וקולג'ים ,כולם בנויים מודרנית .

יונה הביט ארוכות בנהר וכמעט שכח שהוא הולך ושעליו לבצע
"משימה" . הוא חש שהנהר מאיים עליו  //,החיש את צעדיו// וראה
מרחוק את חרטומיו האדומים אפורים של בית האבן הגדול המוקדש
לפיסיקה באוניברסיטת שטוטגרט.  

בוקר טוב יונה, אמרה סברינה. שמעת על ההצפות בדרום העיר? הנהר
עלה היום על גדותיו בכמה מקומות ונראה ששורר חוסר שקט בין שתי
גדותיו .  
היא הייתה אישה יפה וכבודה . שערה היה זהוב פסטל ,אסוף ומרוסן
בסיכת ראש כסופה. היא לבשה חליפה חומה מצמר טוב. עיניה היו
ירוקות ושדרו חוסר קוהרנטיות בין נטיות ליבה ובין נטיות לשונה
.
היא לימדה כימיה ועשתה פוסט דוקטורט באוניברסיטה. אביה היה
בשעתו פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה . מהנודעים ביותר שבאו
בשערי המוסד הותיק הזה.
בוקר טוב סברינה. לא שמעתי על כך. נראה שצפוי לנו חורף רע.
הוא הביט בה בחוסר עניין ובעניין רב כאחד. היא הייתה כמו נסיכה
אקדמית. הנוף ומראה היו כמו רקע לאגדה עתיקה מלאה במיתוסים
שכבר נופצו.
יום נעים, סינן והמשיך בדרכו . האבנים היו גדולות ופראיות,
לרובן הייתה זהות אישית מוגדרת. חלקן היו בולטות מאוד וחלקן
פחות. רובן נטה לאפור חום בהירים אבל היו כמה שהאדימו . הן
צורפו זו לזו בהרמוניה נהדרת ונראו חזקות ועמידות בעת הצורך
בפני איומים מבחוץ.

בפנים היה המבנה בנוי מודרנית חלוטין. חדרי מחשבים וטכנולוגיה
מתקדמת,  חדרי הרצאות גדולים עם מקרנים משוכללים, ומעליות
שקופות מצוידות בטלפון ומחשב קטן.

הוא מיהר אל האולם , נכנס ,סקר את התלמידים (היו די הרבה מהם
יחסית למה שקיווה), הניח את ספריו והחל.



פרק ג'
האוטובוס הגיע אל התחנה ואלמור ירדה. הרגע חלף ואבד. הקורים
העדינים שנטוו בין שתי הדמויות נקרעו . היא הלכה על הרצפות
האפורות וספוגות המים .   לבושה בג'ינס, חולצת סריג שחורה
ומעיל ירוק עוטף. המרחק בינה ובין האוניברסיטה הלך והצטמצם.
החוק השני של התרמודינמיקה, החוק הראשון של התרמודינמיקה, החוק
השלישי..רגע. ואיך זה מתקשר..כן. המדשאות היו ירוקות אבל בצורה
ישראלית, כלומר אחרי הרבה השקעה.  לפעמים היו מסתכלים בה .
בדרך כלל מרחוק ובלי ניסיונות שווא לטוות משהו.    

הנעלים שלה רשרשו בצורה נעימה כשהלכה במדשאות הרטובות. בניין
הבחינה הלך והתקרב אליה ועם כל צעד פעם ליבה ביתר שאת. המוסיקה
הנעימה שנשמעה שם ברקע נתנה קצב לצעדים החוששים  על המדשאות
הרטובות שרשרשו בצורה נעימה כשהתקדמה אל עבר בנין הבחינה .
והיא קיוותה שינגנו את שופן בפקולטה השכנה למוסיקה. במצב רגשי
או מחשבתי בו התקיים חוסר וודאות עצמית, מוסיקה, בייחוד
קולנועית פילמוגרפית כמו שופן (שהרי אותה הכירה מצוין) נתנה לה
את הקצב שכל כך חסר בהרמוניות הנשברות זו על גבה של זו
בתנועותיהן החדות, הנמצא כל העת  בזו שהקיפה (המציאות).


פעם בגיל 5 לקחו אותה למורה למוסיקה. החדר הריח מהיסטוריה
מעניינת ,יין ושוקולד.
למורה קראו הגב' שרה פירלנטר. החצאית שלה הייתה ארוכה ואפורה
עם קפלים במכפלת דו ראשית בסגנון מיושן. החולצה הייתה עשויה
צמר לא משובח בצבע שחור ועליה סיכת זהב קטנה.
שיערה היה אסוף בסגנון עייף אם כי לא חמור.  הוצע לה שוקולד
עטוף בעטיפת זהב מרשרשת קשורה בסרט . הרשרוש של עטיפת השוקולד
גרם לה לתחושת השלמות והסיפוק הנפלאה ביותר שחשה עד אז.
עד שהחלה המוסיקה.  
ההצגה; שלום אלמור, אני הולכת להציג לך עכשיו את היצירה שנפתח
בה. קוראים לה // // והיא קלה מאוד ללימוד. אבל עדיין יפה
ומעניינת מבחינת הצליל. את שומעת את האקורדים השמנים האלה?
יש כאן מלודיה נעימה מאוד שחוזרת על עצמה כל כמה שורות , כאשר
בכל קטע יד אחרת דומיננטית.
התגובה; אלמור והמוסיקה כבר רקדו במקום מרוחק לאין שיעור...
במה שניראה כפגישה לאין קץ.
ההרים הירוקים הקיפו אותה מכל עבר ונמשכו עד לקצה האופק. עצי
אלון גבוהים ובריאים שהניעו את ענפיהם בקצב המלודיה . האויר
היה כחול, והשמש הייתה רואה ולא נראית. פלך קטן וצלול הזמין
אותה לשתות וליהנות ממימיו כשהאקורדים השמנים הקיפו אותה.
הפרפר ליד הפלך ניגן במעופו מוסיקה שאותה לא יכלה להבין..

אלמור? את איתי?        כן כן אני כבר ..., סליחה גברת
פירלנטר המוסיקה מאוד יפה.
היא יצאה את הבניין והביטה מעלה //לשמיים//. הם ענו לה כהרגלם,
במבט המזוגג הכחול שלהם, מנוקד בסריגים לבנים רכים שטים אי שם
. המבחן הלך כצפוי.  זו תמיד אני ואת  את יודעת ,חשבה.
מרחוק ננעצו בה זוג גלקסיות חלזוניות לבנות, במרכזיהן גלגלים
שחורים . הוא צופה בי הולכת, חשבה.
והנשיות מהי?  
אלמור נאנחה  כשחלפה בה התהייה המציקה הזו.  היא
הרגישה,בתגובה, במשקל העודף של הספרים בילקוט שנתלה עייף
מכתפיה. המבחן הסתיים . האם עבר בהצלחה? יש לקוות, אם כי הוא
נראה היה לה כמאורע שהתרחש לפני שנים.    

היא חשבה על אריאל והקול שסוליות המלסטוויל שלו היו משמיעות על
החצץ הרטוב, אז לפני שנים כשיד ציפתה להשתלב ביד אחרת כפיסות
שיער הקלועות לצמה מושלמת ,ללא התחלה וללא סיום.
הבל נשימותיו אז נהדף בעורפה הצעיר, הבתולי עדיין.  תמיד האמין
באידיאולוגיות ובמבנים רעיוניים מוסדרים, כאלה שניסו לקחת  את
המציאות ולהלביש אותה במעיל. לגרום לה להראות מכובדת יותר,
מוצדקת, מנותבת בכוחות שאפשר לכתוב עליהם תיזות ולאפיין
בפרמטרים אנושיים נוספים כגון אמונה, כוח, רצון ואבולוציה
מדעית.  אבל היא ידעה שחצי היומרה של הפיסיקה , הופכים לקיסמים
קטנים של עץ מול הצורך להגדיר התנהגות של חברות אנושיות,חברות
בין לאומיות,חברות לאומיות, לאומים.  אינדוודואלים באינטרקציות
שונות ומשונות.   הקריסה של המודל הסוציאליסטי למול המציאות
המשתנה, הפער בין המהפכה התעשייתית למהפכה הטכנולוגית.  מוות
של אחד נתפס בקושי רב. מוות של בודדים נתפס בצורה קלושה עוד
יותר, ממוטט כבר את מחיצות התפיסה שלנו בביטחון בקיום, בסדרים
שהיו והנם. מותם של רבים ,של מיליונים,של אלפים, של עשרות-
נהפך למושג חסר משמעות, משהו שהיכולת האנושית לתפוס חומקת מבין
המילים הכבדות מלאות הפאתוס. חלוקה של מספר במשהו שהולך וקטן,
כשהכלים מתהדקים עליו  ופתאום מגלים שכבר אינו נוכח בכלל.
הלאה.

הוא היה מעביר אצבע חוששת מצפה על ציר הסימטריה של גבה. לפעמים
הקריא לה מכתביו, ממה שהיה כותב בסערת מוחין .