סרטים מוכרים וסרטים זרים
כל אחד עושה את השטויות שלו. גם לי מותר.
גם לי מותר להיות עצוב ולהיות מאושר. גם לי מותר לשנוא ולפחד.
גם לי מותר להגיד מה שבזין שלי ולירוק למישהו על הפצעים. גם לי
מותר לצרוח ולשמוע מוסיקה מדכאת. גם לי מותר לבקש חיבוק וגם לי
מותר להשתעמם וגם לי מותר לחלום וגם לי מותר לרצות אותך.
אז למה אני מרגיש שאסור לי להישבר? להיגמר? לוותר?
להתברבר?!?!
ממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממה אתם רוצים
ממני?
ומה אני רוצה מעצמי!
ועוד קצת סרטים
מה קורה איתי?
בורח לעולם של מציאות מדומה. שוקע בתוך הספרים, מדמיין לעצמי
עולם אחר, רגוע וטוב יותר. אין בעולם הזה אני ואתם, רק האנשים
שבספר. הם החברים הכי טובים שלי, הם יודעים מה אני חושב, מה
אני רוצה להגיד ולעשות. אני חי דרכם, את העולם שלהם ומנקה את
הנפש לכמה רגעים של שקט. אני בשלווה תמידית, ואני כבר לא מחפש
בטירוף שלי את המשמעות, לא נבהל מהפחדים ולא לוקח ללב. זרימה
אנרגטית מעולה של שקט עצמי וחיוכים. אבל משהו עדיין חסר.
הריגוש, האכזבה, הבכי שאני מתגעגע אליו כל פעם שאני נשאר בחושך
של הקבר שחפרתי לעצמי. אם כבר יצאתי מהבועה הורודה והשחורה אז
אני לא רוצה להישאר בבועה השקופה. אני צריך עזרה לפוצץ את כל
הבועות האפשריות בשביל שאוכל לנשום אויר נקי ומלוכלך ביחד.
לפחד ולחייך בו זמנית. להרגיש שלם.
אני מדבר עם אנשים מהאינטרנט בטלפון. פוגש אותם, מכיר אותם והם
מנסים להכיר אותי. הם מכירים עמרי אחר, חדש ואמיתי יותר. לא
לוקח לריאות עשן של מצוקה. אבל עצוב לי עמוק בלב שאני כבר לא
יכול להיות כאן. אחרי שהכרתי את האנשים הנפלאים האלה שממלאים
את שעות הפנאי שלי בצחוק ושיחות נעימות, ובעיקר ממלאים את
הזמנים שבהם אני לבד בשקט שלי, חושב עליהם מלא כמיהה לדבר איתם
שוב. אני לא מצליח להבין איך אחרי שהכרנו עדיין הם מחפשים ברשת
משהו מעבר. לא רוצה להתכתב. לא רוצה הודעות ומסרים והקנטות
ומשפטים קצרים. רוצה לדבר איתם, לראות אותם, לשמוע ולהקשיב. עד
לא מזמן, כל פעם התעצבתי שלא מחכים לי. הייתי נעלם
ליומיים-שלושה ואף אחד לא היה שואל איפה אני. קשר באינטרנט גרם
לי להרגיש שטחי ועוד פחות רצוי ממה שהרגשתי בחיים האחרים, אלה
שבמציאות הלא וירטואלית. רציתי שיאהבו אותי, שיחשבו עליי גם
כשאני לא שם. רציתי שידאגו ויראו שאכפת להם ממני. ולא קיבלתי
את מבוקשי.
אחרי שטעמתי סקס מכל הצבעים ומכל הגוונים, ואפילו התנזרתי ממנו
למשך עשרה חודשים תמימים, זה לא חסר לי. סקס הוא תמיד בהישג
יד, הרצוי והמצוי. אני אומר לעצמי שאני לא צריך אהבה גדולה.
אני לא מהתמימים שמחכים לאביר על הסוס הלבן, שיוציא את כדור
הבדולח שלי מהבאר העמוקה, יעיר אותי משינת נצחים או יחפש אחרי
סימן ממני בכל רחבי הממלכה. אבל אני בעצם מאוד כן. כל אחד הוא
בבחינת פוטנציאל להיות בן זוגי, ואף אחד לא מנסה לממש את עצמו
איתי. אבל אם אני מקסים כמו שהם אומרים, ואם הם רוצים אותי
ואוהבים אותי אז איך זה שאני לא מרגיש את זה? אני יכול לחכות
לזה שילך איתי לישון מחובק וביחד נראה סרטים קיטשיים בערבי
שבת, נבקר את אימא שלי ואימא שלו ונזדיין כמו שפנים על רצפת
הפרקט במטבח. אבל אני יכול לחכות לנצח. מי שחושב כמה טוב יכול
להיות לו, בדרך כלל מסיים במקום שהכי רע בשבילו. בין אושר וסבל
יש גבול דק.
ואולי,
אתה פה חסר לי
סרט אחרון ודי
כנראה שמה שאני באמת צריך לשאול את עצמי זה למה
למה אני מכאיב לעצמי סתם. למה אני מחפש סרטים לעצמי
למה אני צריך לפוצץ לעצמי שלושה ורידים ולבכות שני ליטר דמעות
בשביל להרגיש חי
למה אני אוהב אותכם ולמה אני שונא אותכם ולמה אני מרגיש ככה
ולמה אני שואל שאלות שאין עליהן תשובה
סוג של רטוריקה מפגרת
לילה טוב אחרון
ושתהיה לנו שנה טובה יותר |
