ביום שישי בצהריים, לפני הביקור החדשי אצל סבתא, הלכתי לקופת
חולים כדי שדוקטור רחמנוביץ' ייתן לי מרשם. באופן לחלוטין לא
רגיל לא היה אף אחד בתור, ותוך שתי דקות הייתי בחוץ עם המרשם,
בדרך לבית המרקחת, שגם הוא בתוך המרפאה. שם התברר לי שכל התור
שהיה חסר אצל הדוקטור, מצא את מקומו מול אשנב בודד של רוקח
איטי שמזמן עבר תאריך התפוגה שלו.
התיישבתי.
הסתכלתי מסביב על חברי וחברותי לתור, כולם, כך נראה לי, נולדו
עוד לפני גילוי הפניצלין. היו שם ארבעה, אבל שתיים מהן, אלו
שישבו לידי, באו ביחד, ככה שיש עוד את האדון שליד האשנב ועוד
שלושה כאלו עד שיגיע תורי. לקחתי זמן, והתחלתי לקרוא את העלון
על נזקי העישון לנשים הרות.
עברו כבר שמונה דקות מאז שהתיישבתי והזקנה שלידי התחילה לאבד
סבלנות ולהתלונן בקול רם. אני דווקא הייתי די נינוח. ידעתי
שבשנייה שאני מסתכל עליה היא תתחיל לדבר אלי, והדבר האחרון שבא
לי עכשיו זה לחייך אליה ולעשות כן עם הראש. לקח בדיוק שתי דקות
ונשברתי. הגנבתי אליה מבט חטוף. כמו שציפיתי, היא לא החמיצה את
ההזדמנות.
"אנשים היום הם לא בני אדם", היא אמרה לי. "למה אני צריכה
לחכות שעה שלמה לרפואה שלי".
"קצת סבלנות", אמרתי, "יש מזגן, קצת סבלנות, עוד רגע הוא גומר
שם, לוקח מה שהוא צריך והולך".
"אני לא מדברת עליו", פאוזה, "אני באתי לפה לפני שעה וחצי,
חיכיתי בתור, הגעתי, ביקשתי את הרפואה שלי. אמר לי, איפה המרשם
גברת, אמרתי לו אבד לי, אבל יש לי כאבים חזקים, אמר לי אין
רפואה בלי מרשם. לא עזר כלום, הכריח אותי לחזור לרופא שייתן לי
מרשם, הלכתי, חזרתי ועוד פעם אני פה בתור כבר חצי שעה. אין
אנשים טובים היום, לא רואים אותם".
"אל תגידי ככה. יש עדיין אנשים טובים. בטח יש כמה, לא?"
חייכתי, אבל זה לא השפיע עליה.
"בטח יש, אבל זה מה שאני אומרת, שלא רואים אותם. בטח יש אנשים
טובים, אבל עכשיו, בתוך כל המערבולת של המצב שלנו עכשיו, לא
רואים אותם." היא הסתכלה לי ישר בעיניים בכל הכח שעוד היה לה.
"הבנת?"
"כן"
"יש רק את הקטנים"
עכשיו קצת איבדתי אותה. "מה יש?" שאלתי.
"הקטנים. התינוקות. אלה שעכשיו נולדו. אולי הם מצילים אותנו?
אולי בזכותם העולם מתקיים? אתה יודע, אולי בזכות ציוץ הציפורים
אנחנו מתקיימים?"
התור שלה הגיע עכשיו. היא קמה ואמרה לי "שנה טובה שתהיה לך."
"שנה טובה" אמרתי.

נזכרתי בסבתא שלי. שעוד מעט אני אגיע אליה.
נזכרתי איך פעם אחת, כשביקרתי אותה, היא סיפרה לי על העלייה
שלה לארץ בזמן מלחמת העולם השנייה. שאלתי אותה עם מי היא באה.
היא אמרה שעם כל המשפחה, אבל סבתא שלה נשארה שם. ויום אחד היא
יצאה לשדות ועברו שם חיילים של היטלר והם ירו בה בשדה ככה סתם.
העיניים שלה התמלאו דמעות והיא הסתכלה על פינה בתקרה. "ככה סתם
ירו בה והשאירו אותה למות שם, לשכב שם בשדה. את סבתא שלי."
היא לא בכתה בקול, רק המשיכה להסתכל על הפינה בתקרה, ולהתנדנד
על הכיסא שלה.

הגיע תורי. חתמתי, קיבלתי, שילמתי, הלכתי.

דפקתי בדלת של הדירה של סבתא. כמו תמיד, סבתא שמחה לראות אותי.
עמדה בפתח בשמלה פרחונית שתפרה בעצמה, בחיוך מלא שיניים
מבריקות ששתיים מהן שלה. נתנה נשיקה, קיבלה נשיקה, שאלה מה חדש
ורצה להביא עוגיות.
ישבנו בסלון הקטן, אני על הספה, סבתא על כסא הנדנדה. סיפרתי על
העבודה ועל החברה. סבתא סיפרה על המשפחה. פתאום צלצלו בדלת.
נכנסה חווה, חברה של סבתא עוד מהאנייה. חווה הסתכלה עלי בשמחה
ואמרה "יו, איך גדלת, אני זוכרת אותך כשהיית חצי מזה!" איכשהו,
לא משנה בני כמה אנחנו, כמה שערות על החזה גדלו לנו וכמה חברות
נדל"ן יש בבעלותנו, בשביל הסבתות שלנו וחברותיהן, זו תמיד
הפתעה גדולה שהגובה שלנו הוא יותר ממטר עשרים ושלא קוראים לנו
חמודי.
"כן, הזמן עובר, אין מה לעשות", אמרתי.
"אתם גדלים וגדלים ואנחנו מזדקנות ומתכווצות", אמרה חווה
בחיוך.
"אני כמעט לא נמכתי", הגנה סבתא על כבודה.
"אויש, מה את מדברת", ביטלה אותה חווה.
"כן, הייתי מטר שישים וכמעט לא נמכתי"
"את פחות ממטר חמישים"
"אני בערך מטר שישים"
"נו, תביאי מטר ונראה"
"אני אביא ותראי שאני יותר ממטר חמישים"
סבתא הלכה לחדר השינה וקול של פתיחת מגירות וחיטוט בכלים עלה
משם. חווה חייכה אלי וקרצה. סבתא חזרה עם מטר של תופרות וספר.
"תעמדי פה ליד המשקוף", הורתה חווה.
סבתא הורידה את הכפכפים ונעמדה צמוד צמוד למשקוף וחווה הניחה
את הספר על שערה האפור. סבתא מתחה את גופה הקמוט והסבתאי כמה
שרק יכלה. נדמה לי שהיא ניסתה קצת לנתק את העקבים מהרצפה, אבל
הברכיים שלה התחילו לרעוד. חווה פרסה את המטר והצמידה אותו עם
הנעל למשקוף בצד התחתון והצמידה אותו לספר בצד העליון.
"כמה?", שאלה סבתא בציפייה ובחשש.
"מטר ארבעים ושמונה וחצי" הכריזה.
"טוב."
סבתא נעלה את הכפכפים וכשנעמדה הרימה את הסנטר כמי שיודעת
שכבודה נפגע ואמרה "בבוקר אני יותר גבוהה".
"גם אני יותר גבוהה בבוקר מאשר בערב. באיזה סנטימטר או משהו
כזה ", אישרה חווה, תוך שהבהירה שגם ככה סבתא לא גבוהה יותר
ממטר וחצי.
"טוב, סבתא, אני צריך לזוז", אמרתי.
"בסדר, חמודי, יופי שבאת".
נפרדתי בנשיקה מסבתא ובביי מחווה ויצאתי החוצה.
"להתראות", קראה סבתא אחרי, "ושלא תשכח את סבתא שלך".