שקיעה הבטחת לי  והשקעת את גופך עמוק בספה ובין ספלים סדרתיים
של שחור בוץ הטחת בי רפש רגשות וגרגרים דבקים לשפתיי המשחירות
בין שקעים בכתף לשקעים שבקיר. שקיעה שהבטחת מיהרת לקיים בין
כתמים של עננה ורודה חומקת אל אופק בקשת גבך המתרחק. אופקים
חדשים לחשת  על הספסל  בו נכבשתי  לעיניך לראשונה כחלוצה בגוף
ובנפש גסה .

איך , איך לא הבחנתי כבר אז בתעתועי עין צוחקת וכעבור רגע  כבר
מחוץ למסגרת ולטווח, כדי שחלילה לא ייפגשו המעיים במרחבי דמיון
וכרי אהבה. המשקאות אמרתי לעצמי תוך שנשאבתי עמוק אל בורות
עיניו שקסמו לי ברוח משטה של חפרפרת  רומנטית קלאסית וקודחת
ומוליכת חום דמויות של ספרות שולל.  כמה שנהניתי מאותה
עגמומיות קודרת וחודרת ומסיחה דעת עצמי שדוקרת כמחטים של אורן
בעורפי.

ספרות זולה לא הייתה מביאה אותי לרצד בכפייה מרצון ולזהור
באפלולית נשמתו על הטלאים המכתימים שבגופו של חיבור בין איברנו
הלוהטים. לשונו הכבדה דווקא החליקה בקלילות בלתי נסלחת לאורכי
כצפע מתפתל מכיש לעונג ברגע הדין.

לא, אל תתרגשי  ממשורר של גלות, הוא הטיח בסהרוריות מול פרצופי
. ואני , בחוסר תמימותי הקדחתנית לא  ייחסתי לדבריו ולו גם
משקל של זבוב קל שמטריד. מתוך מצוקת גלותי מגופי שלי ותשוקתי
המנוכרת, לא  ראיתי בכך  אלא ניסיון חמיקה מגושם וגמלוני מצדו:
משורר לכאורה, במקום לשזור לי פרחים של נייר - ודאי ישזור לי
שורות ארוכות של מלל מבולבל ולא עדכני. אך למען המגע, אוי איזה
מגע, הסכמתי להשלים למען הרגע לשגיונתיו הפלצניים.

לו רק ראית כיצד גופו  נענה  כהד קסום לרפרוף מקרי באמת ובתמים
של מרפקי, היית מבינה כמה להט אצור בו, כמו בתיל של נורת חשמל
המבזיקה  בעוצמה לשבריר של מתג הנלחץ בהיסח אצבע או כתף קרה עם
הגב אל הקיר.  לו רק נחשפת לרגע לצמצם אישוניו המתרחבים, כמו
לוע מפויח של ארובה אורבנית לפלוט ערפיח רגשי. מילא את. אך אני
שנכחתי שמה בעצמי, לא השכלתי להבחין , באותן דקות הרות אלכוהול
והתנשפות, בכל אותם ניואנסים שנקלטו אך בדיעבד ופוענחו בפיגור
עוד יותר עמוק, מעיק ,מכביד ומעורר רחמים כלפיו יותר מאשר על
עצמי.

לו רק הפנמתי את קולו הצרוד מחוסר מיומנות בסיסית בתקשורת
מילולית,  ולא הייתי כה שקועה בלשונו ובשפתיו על פי. ודאי
הייתי  קולטת  כשאמר 'כשאני בוער ואובד כך בתוכך אני חולם שאני
קיים  על כל שקיפותי הנמזגת בתוכך כישות נמהלת חדפעמית'. חדות
רבה לא הייתה בדבריו או מעשיו למרות צלילות המגע שהפעימה את
פעמוני חירות איבריי באושר פנימי של חרס הנשבר עוד ועוד
בתוכי, בכאוס נפלא של גלים  והדף שברירי והרסני על דפנות פעמון
זכוכית בעל ואקום מאיים לא להשתחרר לעולמים. לא. אינך יכולה
לדמיין אפילו קצה קצהו של שובל העונג שמושך בזיכרוני הצרוב
לאחור אל אותה תחושה שבתוך הרחם במעטפת נוזלת של עור זורם
בעור.

שקיעה הוא הבטיח לי. ושקעתי בין עצמות לחיי השנייה להגישה
ולהקריב. והפעם אל שפתיו הריקות אך בשרניות של עלם החמודות
שהזדנב בעקבותיי לאורך כל הפאבים  בדרך אל מיטתי. יצאתי בזול,
לחשתי לעצמי, בתאווה  מנצחת של שיכרון חוגגת זמן אורבני אל קצה
הלילה  על סף לחות הים האורבני הגדול.