אומרים, שהחץ היחיד שלא כואב הוא חץ האהבה.
וזה נכון, כשהחץ פוגע בך אתה חש רגע קל של הלם ואז מוצף בשטף
של אושר פנימי ורוגע- ברגע שאתה מוצא את הבנאדם השני שפגע בו
החץ. אבל כשהחץ פוגע רק בך לא כך הדבר.
כשהחץ פוגע רק בך זו ההרגשה הכי כואבת בעולם.

בי פגע חץ כזה.
כשהחץ פגע בי זה היה הרגע המאושר בחיי, אך האושר לווה מיד לאחר
מכן בכאב איום. החץ פילח את ליבי כמו סכין שבוקעת אבטיח
לשניים.
לא יכולתי לסבול את הכאב אז תפסתי את ליבי המפולח בכדי להגן
עליו אך זה רק העצים את הסבל. אין זה היה כאב פיזי שניתן
להתמודד איתו ... לא. היה זה כאב המום אך חזק, כאילו שאתה
מסתכל במו עיניך איך מגרדים שכבה-שכבה מנשמתך. כאילו מישהו
לוקח את הרגע הכי מאושר בחייך בו הסתכלת לתוך עיניה ונאבדת
בהם, לוקח את הרגע הזה מותך לבך החצוי ושם אותו בתוך קופסא
שקופה- כדי שתוכל לראות אותו, ואת הקופסא שם בתוך קיר שטוח-
כדי שתוכל לראות, אך לא להחזיק. וזה אוכל אותך- יום אחרי יום
באותה מידה של תסכול מכך שאתה חסר אונים, סורט את הקיר בניסיון
לאחוז ברגע, אך ללא הועיל.

לאט לאט למדתי לשכוח. להפנות את גבי לקיר ולהמשיך לחפש רגעי
אושר אחרים, פעם או פעמיים אף כמעט ומצאתי כאלה, אך משהו
בליבי- המגליד והתפור, לא הרשה זאת.
הימים חלפו, הלב נראה כבר כמחלים והתפרים נבלעו בתוכו ואז
באותו רגע הופיעה הנערה ובמבט אחד שלה נקרעו התפרים והלב נפער
לשניים- חזרה למצבו הקרוע שותת הדם.

מדמם וכבול, בלי יכולת להקל על כאבי, הסתכלתי עליה, על הנערה
שלא פגע בה החץ. אל תוך עיניה העמוקות והגדולות כנשמתה, על
שיערה הרך, אל תוך ליבה הטהור. איך במבט אחד הצליחה להשרות
רוגע, יופי, שלווה,     כאב.

היא לא ידעה כמה רציתי ללטף את שיערה, לישוק לצווארה, לחבקה
כאילו זאת ההזדמנות האחרונה לעשות זאת. להיאבד שוב בתוך
עיניה.
כל רגע בו בהיתי בה , במבט מתוסכל של גור כלבים שנלקח מהוריו,
הרגשתי את ליבי נקרע יותר ויותר, אך לא יכולתי להסיר את מבטי
ממנה.
אילו רק ידעה כמה אני רוצה אותה.
אילו רק היה פוגע בה החץ.   אך הוא לא.
היא לא ידעה למה הוא לא פגע בה, אבל אני כן.

הרי זה אני שברגע האושר הכואב לאחר הפגיעה, אני הוא שהסטתי
את החץ השני בטעות ממסלולו.

וכך נשארתי. בודד, מתוסכל, כבול. מסתכל על קופסא שקופה בקיר.
בה נמצאת תמונה- של הנערה שלא פגע בה החץ.