כשאני לבד אני מרגישה לפחות חיה במובן מסויים. אני מסוגלת לשבת
עם עצמי ולחשוב עמוק. אני קוראת ספר, סתם שוכבת על המיטה
מרגישה טוב, נקודה.

כשאני איתם אני מרגישה כל כך בודדה, הם שמחים להיות יחד, אני
פשוט לא מתחברת לאווירה. אני רוצה ללכת לעזוב כמה שיותר מהר,
אני מתחילה להזיז את הרגליים כאילו סוף העולם בא יותר מדי
מהר.
אני מפסיקה לדבר, לא זוכרת שהתחלתי בכלל, פתאום אף אחד לא רואה
אותי, ואני עדיין שם.
למה אף פעם אני לא חלק מהקבוצה המאושרת שעומדת מעלי? למה רע לי
בכל רגע נתון איתם?
לרגע נעלמת הולכת למקום אחר, וכשחוזרת הם כבר לא שם, הם שכחו
אותי.

אז מה אני בעצם מחפשת? אולי אלה לא האנשים הנכונים? אבל אין לי
את האומץ לעזוב ולחפש אושר אמיתי.
אני צריכה מישהו שיקח אותי ביד אבל אני לא רוצה להידחף לאף אחד
לחיים וגם אם תזמיני אותי אני מרגישה את ההזמנה האמיתית.

אני מסוגלת לכתוב שעות על רחמים עצמיים, אני מסוגלת לשכב על
הרצפה ולבכות על חיי שאינם חיים אמיתיים.
אני יכולה להתחיל לדמיין חיים מאושרים להרגיש כמה דקות אושר
פנימי ואז לחזור לחיים.

אני כל כך מחפשת את האושר מפני שאני יודעת בוודאות שאיבדתי
אותו.
כל כך מחפשת טיפה בים שתביא לי את החיים הנכונים.
מרגישה כל כך אנוכית כי קיבלתי קצת ממכלול שאנשים אחרים לא
מקבלים כלל. אבל אני נמצאת בעולם של אנשים שקיבלו את כל החבילה
ואפילו עוד אקסטרה שיהיה לזמנים פחות טובים משיש להם עכשיו.


היום אני שוב אחזור הביתה עייפה מידי מלחשוב. לבכות כבר לא
יהיה לי כוח, רק לישון.
שניפגש בצימצום היא תשאל "למה?"...ואני אענה לה "ככה!".
ואז הסיפור יחזור והיא שוב תשאל את אותן השאלות  ואני רק אבין
שוב שהייתי צריכה לעזוב ברגע שהכרתי את כולם.