הטשת את ליבי...
הוא אינו מצליח להתחסן נגדך, והוא אובד עצות.
והוא אינו מסכים לוותר לך, אז הוא מחסיר פעימות.
הותרתי, כמו בדרך קבע, לבד במערכה...
מחכה שתחזור ותייפה את המציאות המתנכרת בליטוף מילותייך
הפשוטות.
שתנפץ את הבדידות החובקת עולמות.
שתעזור, פעם נוספת, לשחרר את הדמעות שמחזקות את השתיקה... את
אותה שתיקה שהתפללת לשבור, שגרמה לפרקי ידיי לדמם.
שהפצירה בי להפסיק להילחם.

כבר לא נותר בי הכוח לספוג צרורות הפסדים, ושוב ליפול על
ברכיי...
שוב לבקש את רחמיי הטיפשים שהיו יותר מדי חכמים לתמימות
הפצועה.
להרגיש אינספור דקירות אכזבה בנסיונות הכושלים לעמוד, בלי
לבכות, אל מול אותם אוייבים יקרים.
כבר לא נותר בי הכוח להתגבר על פחדיי.
קשה לי להישאר בין זרועותייך שמנסות להרגיע ללא ויתורים...
והוא אינו רוצה לוותר עלייך... אז הוא חסר אונים...

ושוב ההוויה מפנה לי את גבה המכוער שהביט בי כבר יותר מדי
פעמים...
והיא בונה בלהות, הורסת חלומות...
מלמדת לצעוק בשקט את עוצמות הכאב שהודחק למעמקים נסתרים.

בבקשה, אני מתחננת, תחוס על חיי... אל תתן לי ליפול קורבן
בזרועות אהבתך הלופטות בעדינות מבטיחה...
בבקשה אל תבטיח לי את כוכביי השמיים...
בסוף גם הם נופלים...
והוא אינו מוכן לוותר עלייך...  אז אני חסרת אונים...