ויום אחד היא מצאה עצמה לבד בחדר מול מראה. אף פעם היא לא
הייתה לבד, תמיד הייתה מוקפת אנשים. ובאותו היום רצתה לומר
הכל. תמיד היה לה מה לומר, אך אף פעם לא אמרה, אף פעם לא יכלה.
לפחות כך תמיד חשבה.

והנה עכשיו היא לא רק הרגישה שיש לה מה לומר, אלא גם צורך לומר
את שיש לה - צורך עז כזה שמעולם לא היה לה.

ובכל זאת לא הפרה את הדממה אך הפעם מסיבות אחרות, בנסיבות
אחרות אולי הייתה מפרה ולו רק בכדי לתרגל. הפעם היא ידעה שאין
בשביל מה את ההזדמנות האחרונה שהייתה לה לומר את שעל ליבה היא
כבר העבירה בשתיקה. עכשיו גם אם נותר מה לומר הוא לא היה שם
עוד...