ובבוקר שתיקה. אוג' 2002
בלילה היו צעקות.
בביתנו הלבן והקר
שאלה מרחפת-
הזוהי תחילת הסוף?
הזעם שלך
פורץ וגולש בגלי ענק
ושוטף את החדר,
ממלא בנו חרדות,
ושנאה ופחד.
ישנתי לבד- בחדר אחר,
וכשהלכתי ממך
לא רציתי לחזור.
ולחשתי בחושך
שנמאס. שנשבר. די לי.
אלו לא החיים שביקשתי לי,
זה לא הבעל שרציתי.
היכן הם ההבנה, הסובלנות
הליטופים בלילה,
החיוכים ביום.
הכעס שלך גומר אותנו
והפחד הגדול מכולם
שיום בהיר אחד
האהבה תיגמר
ולא יהיה אף הרגל טוב-
לא חברות, לא נוחות,
שישמרו עלינו.
וזה יגמר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.