יום ראשון בבוקר    
החתול של רוית נוסע לצפון. יש לו צימר סודי ביסוד המעלה, שם
הוא עושה סופשבוע לבד, כשהרמזורים של תל אביב משגעים אותו. בלי
להודיע, אפילו לא פתק, הוא אורז תיק קטן עם ספר של חתולים,
נובלס ליומיים, ונעלם.
בפעם הראשונה שהוא נעלם היא לא ישנה יומיים. זה היה אחר
הצהריים של יום חמישי, והשמש שקעה בלעדיו. השמש אף פעם לא
שוקעת בלעדיו, והיא היתה בטוחה שמשהו קרה לו. היא החלה לשוטט
עד הבוקר ברחובות סביב הבית, בחצר של רבקה, הזקנה עם החלב,
בגינה של הכלבים, ברחבה של הסינמטק שהוא כל-כך אוהב להשתין
בערוגות שלה, ואפילו אצל מיצי, האקסית המיתולוגית משדרות ח"ן.
הוא פשוט נעלם, והוא לא יחזור לעולם.
ביום ראשון בבוקר, הוא נכנס הביתה עם העיתון, והיא קיבלה אותו,
מחויכת וישנה, בזרועות פתוחות למיטה ואפילו לא שאלה למה ומה.
מאז, כל כמה שבועות, הוא נעלם, והיא כבר לא מחפשת. בהתחלה היא
היתה נוסעת לבית של אימא, העיקר לא להיות לבד, אבל מאז שאימא
התחילה לדבר אל עצמה ולצעוק מהחלון שהחשמל עומד להיגמר, היא
החליטה להתמודד עם הלבד שלה לבד. בהתחלה היא התמכרה לתוכניות
טלוויזיה על ימי הביניים , שאף פעם לא ידעה על קיומן, ואח"כ
התחילה לשוטט באינטרנט באתרים של חתולים. אחרי כמה "לבדים" היא
החליטה לפנות את המרפסת הקטנה שפונה לחצר עם העץ הענק, והפכה
אותה לפינת הלבד שלה. היא העבירה אליה את הטלוויזיה עם ימי
הביניים, ואת האינטרנט של החתולים, ושמה פוף ענק שעליו היא
הייתה יושבת ומעשנת לילות שלמים. סופי השבוע הבודדים החלו
למצוא חן בעיניה, והיא מילאה אותם בקריאה, ארוחות ליליות
קסומות ומחשבות אינסופיות על דברים שאף פעם לא יקרו לה.
ראשון בבוקר היה תמיד מושלם, ואפילו החתול למד שמשהו טוב קורה.
השבועות עם החתול היו רגועים יותר וטובים יותר, ובימי חמישי
אחה"צ היא הייתה מתיישבת על הפוף ומביטה בשקיעה מבעד לעץ הענק.
כשהשמש התחילה לשקוע בלעדיו, היא כבר לא נלחצה, כי היא ידעה
שזה הזמן שלה, והתמלאה בהתרגשות מוזרה, שהייתה מעין פחד מהול
בחיוך שובבי.
יום אחד, בסוף הקיץ, כשמשב של רוח נעימה נדנד את העלים של העץ
הענק, היה נדמה לה שהיא מאושרת. היא קמה מהפוף, ונשענה על
המעקה הפונה לחצר, סורקת במבט את העלים שנשרו על המרצפות
השבורות שמתחת לעץ. העיר הייתה שקטה מתמיד, כך נדמה לה, והיא
מצאה לה רגע קסום עם עצמה.
לפעמים, כשהיה נכנס בראשון בבוקר עם העיתון, והיא קיבלה אותו
עם חיוך ישנוני למיטה, היא רצתה לספר לו, על המרפסת, ועל
העלים, ועל האינטרנט של החתולים, אבל אף פעם לא הצליחה למצוא
את הרגע.
אחרי שאימא מתה, הוא היה נוסע לעיתים תכופות יותר. כל סופשבוע
היא הייתה לבד, וזה פתאום נראה לה מפחיד.  הלבד שלה התנפח,
והיא התמודדה. כשהחורף התחיל היא הייתה סוגרת את המרפסת וזה
היה מעציב אותה נורא, כי לעץ הענק היה חלק חשוב, ועכשיו כשהלבד
הולך וגדל, היא זקוקה לו יותר מתמיד.
היא לא התכוונה להתייאש, ומילאה את הלילות בקריאה ומחשבות, אבל
הלבד המשיך להתנפח, והיה קשה נורא למלא את כולו.
יום  ראשון בבוקר הפך לרגע קדוש, והחתול הרגיש, והתחיל להילחץ,
עד שבבוקר יום ראשון אחד, דווקא כשהחורף כבר עזב , והעץ חזר
לחייה, ונראה היה שהכל מתייצב, היא התעוררה מאוחר והחתול לא
היה שם. היא לרגע לא חשבה שמשהו קרה לו וקמה לחפש את העיתון.
אבל העיתון היה בחוץ, ליד הדלת, והיא נשארה לבד.
היא הלכה לשוטט ברחובות סביב הבית, בחצר של רבקה, הזקנה עם
החלב, בגינה של הכלבים, ברחבה של הסינמטק שהוא כל-כך אוהב
להשתין בערוגות שלה, ואפילו אצל מיצי, האקסית המיתולוגית
משדרות ח"ן. הוא פשוט נעלם, והוא לא יחזור לעולם.
המרפסת הפכה לחלל ענק ואינסופי, האינטרנט של החתולים כבר לא
מדבר אליה ואפילו העץ מתחיל לצמוח בכיוון הבניין שממול. בלי
להרגיש היא מדברת אל עצמה כבר כמה שבועות, ורק בגלל שהיא נורא
מנומסת היא לא צועקת מהחלון, אבל יש לה הרגשה מפחידה נורא,
שהחשמל עומד להיגמר.