מוקדש ליעל

את אדי פגשתי באחד מהטיולים הליליים שלי ברחובות העיר, באחד
מהלילות הארוכים האלה, שמרוב שאתה עייף אתה לא מצליח להרדם.
לקחתי איתי את הגיטרה שלי, שהולכת איתי לכל מקום. קופסת
סיגריות, נובלס אם אתם מתעניינים, וספר שירים קטן כזה של נתן
אלתרמן, שאיזה ידידה קנתה לי פעם, אמרה שזה מזכיר לה אותי,
ומאז אני תמיד מסתובב איתו.
כבר שבוע שאני לא מצליח להרדם. כל המחשבות האלה, על כל האנשים
האלה, שהולכים וחוזרים..והולכים.. אז כל לילה אני יוצא וחוזר
כשהשמש מתחילה לזרוח. פה ושם אני משתדל לישון קצת, בשביל
שאצליח להתקיים.
זרקתי עוד כמה דברים לתיק, והתחלתי ללכת. לא ידעתי לאן, אני אף
פעם לא יודע לאן. והוא ישב שם על הספסל שלו. זאת לא הייתה הפעם
הראשונה שראיתי אותו. הוא תמיד ישב שם, עם הפנים העצובות שלו,
עם החיוך העייף הזה. תמיד הסתכל על האנשים שעברו ומדי פעם זרק
אליהם חיוך. וזהו.
הצתתי סיגריה והתחלתי להתקדם לכיוון החורשה. החורשה זה מקום
כזה, שאני תמיד הולך אליו. יש לי שם שקט, הרבה שקט, וזהו בעצם.
כשחושבים על זה, אני לא צריך יותר מזה. חלפתי מולו במהירות.
הוא לא חייך. אפילו לא הנהן לי עם הראש לשלום. הוא שתק. באותו
הזמן, אני לא חשבתי ופשוט המשכתי ללכת. ככה, ברחובות העיר
הזאת, שלפעמים נראת לי כל כך רועשת עד שבא לי לצרוח, עם גיטרה
ותיק צד ישן, הלכתי.. ואז הרגשתי את זה מגיע אליי. ההרגשה
הזאת, המועקה הזאת שנדבקת ולא עוזבת. זה הגיע. המחשבות. יש לי
מין טריק כזה שפיתחתי עם השנים - "Comfortably Numb" ככה אני
קורא לו.
זה לא כל כך מסובך, רק דורש המון אימונים. להתנתק. זה הכל.
פשוט לא לחשוב. לא מחשבות על עצב ולא על פחדים וגם לא על דברים
שמחים וליצנים ושירים. לא לחשוב על כלום. אני מצליח להשתמש
בטריק הזה רק כשאני בתנועה, וזו אחת הסיבות שאני הולך הרבה.
אבל באותו הלילה הכל נפל עליי. בלי אזהרה מוקדמת, בלי סימנים,
זה נפל עליי. וידעתי שזה עכשיו או אף פעם, והגיע הזמן להתמודד
עם הפחדים שלי.
מחשבות. זה מה שהורס אותי. אוכל כל חלק שפוי שבי.
כשאני מתחיל לחשוב, אני לא מפסיק, אני עמוק בפנים, אני נסחף.
גילי אומרת לי שזה מסוכן, ושיום אחד אני אחטוף את הכל פתאום,
ושאני חייב להפסיק עם השטויות של הפינק פלויד וההדחקות האלה.
כי כשזה יגיע, זה לא ייגמר. אני לא הקשבתי לה, רק אלתרתי איזה
סולו ושתקתי. ידעתי בדיוק מה היא הולכת להגיד, היא תמיד אומרת
לי את זה. ובאותו הרגע, כשכל המחשבות התבלבלו לי בראש, הצטערתי
שלא הקשבתי לה, הצטערתי כל כך..
התחלתי לרוץ, מנסה להתנתק, אבל זה לא עובד, הפעם זה לא עובד.
רצתי, שוכח לאן ולמה. מתנשף, עם רגליים עייפות ופחדים לא
ברורים. הגעתי לשם, קיוויתי שזה יעזור לי, לפחות קצת. "להתנתק"
אני אומר לעצמי בלב.. "להרגע.." ומתחיל ללחוש "זה רק אתה.. רק
ילד שחי קצת יותר מדי" לאט לאט.. "אסור לי לפחד.." בשלב הזה
כבר כמעט צעקתי.. "מתישהו זה ייגמר.. אסור לי ליפול.. אסור לי
ליפול!!!" נתתי לעצמי ליפול. שכבתי שם בחול, ככה, כמו שאני.
עייף. אני עייף.. סיגריה, ניסיון, נכשל. זהו, אני עמוק בפנים.
חייב להתמודד..חייב להתמודד..חייב..דמעה. כל כך הרבה זמן אני
לא בכיתי. אתה אבוד...מכאן העניינים יכולים ללכת רק למטה, זה
מה שבטוח. "זה הכל בראש שלך ילד.. הכל בראש שלך.." הפעם זה לא
הייתי אני. נבהלתי. אולי זה מה שקראתי פעם באיזה ספר על
משוגעים,על הזיות, וקולות..ואני חושב לעצמי, אני משוגע..אני
לגמרי משוגע...הסתובבתי. הוא עמד שם. "אתה.." לחשתי ופתאום
שמתי לב שהדמעות הספיקו להציף את כולי, "אתה האיש...האיש
העצוב.." "אדי" הוא לחש בקול רגוע. "בסך הכל אדי.." וחייך.
"אני גורי" ניסיתי לחייך בחזרה. "גורי זה שם...." "זה בסדר"
השלמתי את המשפט שלו, "אני יודע שזה שם מכוער.. אמא שלי סיפרה
לי פעם למה, אני לא זוכר בדיוק.." הצלחתי לאמץ את הפנים לאיזה
חיוך. והוא שתק. וחייך בחזרה. ואיכשהו הרגשתי בטוח. איכשהו
הרגשתי שעכשיו מישהו שומר, עכשיו מישהו יודע, בלי מילים. רק
שתיקה. שתיקה שאומרת הכל.
את הלילה הזה אני לא אשכח. ישבתי שם איתו, עוד שעה או שעתיים,
שתקנו ביחד. אני ניגנתי לו והוא רק הקשיב. מדי פעם הוא חייך.
הוא ליווה אותי הביתה, בלי מילים. הוא יידע לאן ללכת. הוא יידע
הכל.
מאז עברה שנה או שנתיים ואת אדי פגשתי רק עוד פעם אחת, בלילה
של טירוף כשניסיתי לחתוך את עצמי.
עכשיו גדלתי
עכשיו אני יודע
אולי הוא היה שם לשמור עליי
אולי אני משוגע
אולי הכל בראש שלי..

אולי.

Hello?
Is there anybody in there?
Just nod if you can hear me.
Is there anyone at home?
Come on, now,
I hear you're feeling down.
Well I can ease your pain
Get you on your feet again.
Relax.
I'll need some information first.
Just the basic facts.
Can you show me where it hurts?

There is no pain you are receding
A distant ship, smoke on the horizon.
You are only coming through in waves.
Your lips move but I can't hear what you're saying.
When I was a child I had a fever
My hands felt just like two balloons.
Now I've got that feeling once again
I can't explain you would not understand
This is not how I am.
I have become comfortably numb.

O.K.
Just a little pinprick.
There'll be no more aaaaaaaaah!
But you may feel a little sick.
Can you stand up?
I do believe it's working, good.
That'll keep you going through the show
Come on it's time to go.

There is no pain you are receding
A distant ship, smoke on the horizon.
You are only coming through in waves.
Your lips move but I can't hear what you're saying.
When I was a childI caught a fleeting glimpse
Out of the corner of my eye.
I turned to look but it was gone
I cannot put my finger on it now
The child is grown,The dream is gone.
I have become comfortably numb.

(comforyably numb- Pink Floyd)