אני זוכר את הרגע במדויק. זה עובר לי בראש בהילוך איטי כל
יום. איך האור ברמזור התחלף, והוא התחיל לחצות, ומפלצת הפח
התקרבה אליו במהירות. ואני, במקום לעשות קצת רעש, להזהיר
אותו, לא עשיתי כלום. פשוט נתתי לאסון הזה לקרות ולהרוס לי את
הקריירה.


כבר עבר הרבה זמן מאז, אבל אני זוכר את סדר היום כאילו זה היה
אתמול. הערתי אותו בבוקר, הריח של ארוחת הבוקר שלא הוא הכין,
הטלוויזיה שהיתה דלוקה על החבובות, אבל הוא לא התייחס, לא
התיישב לראות כמו כל בנאדם נורמלי. רק אנשים מהסוג שלו יכולים

להתעלם ככה ממיס פיגי. לקחתי אותו לטיול. אני זוכר את רעשי

העיר: המכוניות צופרות, צעדים של אנשים שמתרחקים מאיתנו, ואף
פעם גם לא מתקרבים יותר מדי. שורת המכוניות הארוכה, מפלצות
שחורות ולבנות, הרבה אפורות. ועמדנו ברמזור, וכשהוא התחלף
לאור התחתון סימנתי לו והתחלנו ללכת, ושוב רעש הדפיקות השגרתי
והבלתי נמנע. ומפלצת הפח התקרבה במהירות, וחריקת הבלמים...
וזהו, הכל נגמר.
ועכשיו הוא מת, ואני מובטל, והכל באשמתי! באשמתי! זה כאילו
אני הרגתי אותו! הייתי צריך להקשיב בשיעורים לכלבי נחיה.