"את אבא שלי אני אוהבת, את אמא קצת פחות..." אמרתי. אולי אפילו
הרבה פחות... חשבתי לעצמי. בזמן האחרון אבא ואני חברים דיי
טובים וחוצמזה נראה לי שתמיד יותר אהבתי את אבא אבל הוא עדיין
עסוק ועדיין לא תמיד מקשיב.
"אבא שלי לא גר בבית אבל ההורים שלי לא גרושים הם פשוט לא
מסתדרים כל כך... הם פרודים או משהו" אמרתי ושקעתי שוב בעצב
הנפלא הזה שלי... אני אוהבת להיות עצובה כך שאני עצובה דיי
הרבה...

אמא שלי ממש נוראית חשבתי לעצמי. יש לה חיוג חסוי כזה לפלאפון
של אבא שלי שהוא גם ספיד דייל: ------ 055 43, ולא שהיא רוצה
לדבר איתו...  היא רוצה לאמלל אותו... לראות אם הוא עונה לה
והוא משתגע בכל פעם עוד יותר ועוד יותר...  ת'אמת אני לא כל כך
מבינה מה היא משיגה מזה...  סתם חשבון טלפון מנופח...
אתמול בקפה, עליתי עליה...  בעצם ידעתי על זה כבר לפני אבל לא
שאלתי אותה על זה אף פעם. רציתי להגיד לאבא, אבל לא יצא לי...
אמרתי לאחותי והיא אמרה לי לא להתערב ושזה עסק שלהם. אמרתי
לאמא שאני יודעת מי מצלצל לאבא ומנתק כל הזמן היא שאלה מי,
ואמרתי לה- את...  היא הלבינה לגמרי... ולא הזכרתי את זה
יותר... גם היא לא... היא פשוט הפסיקה...

שבת אחת כשישבנו בבית קפה שליד החנות שלנו, הופיעה לה פתאום
נטשה.
נטשה עובדת בחברה שקנינו ממנה את הקופה הממוחשבת לחנות
שלנו.... היא רוסייה כזאת... מאוד נחמדה. אני מאוד אוהבת
רוסים... אוהבת...?  אני לא שונאת אותם... אני מכירה בהם
כאנשים רגילים ולא מפלה או משהו... להיפך, אני מתייחסת אליהם
יותר יפה מאשר לישראלים... בכל מקרה הסתכלתי לי פתאום מתחת
לשולחן, וראיתי איך הרגליים שלה ושל אבא שלי מתחככות להן
בהנאה.
למרות שעלתה בראשי המחשבה שאולי זה קרה במקרי מקרי לחלוטין, כל
ההערכה או לא יודעת מה זה היה שרכשתי לה במשך 5 הדקות הראשונות
שהכרתי אותה, נעלמו.
אני יודעת שאולי גם לאבא שלי ההערכה וההערצה שהייתה לי כלפיו
הייתה צריכה להיהרס. אבל לא.
שנאתי את נטשה. "הוא נשוי!!" צעקתי. אבל היא לא שמעה... גם הוא
לא. "יש לו ילדים!!" הוספתי אבל שוב, אף אחד לא שמע ."אז לפחות
לא מולי!!"  "מה?!" הם שאלו. "מה? כלום... לא אמרתי שומדבר..."
והתחלתי לשחק בפלאפון של אבא בלי שהם ישימו לב שאני שמתי לב
למה שקורה שם...
לפני כמה ימים קמתי בחמש בבוקר. שמעתי קולות במדרגות וידעתי
שזה היה אבא כי זה היה הרעש של הנעליים שלו. הוא בטח חזר
מנטשה... כששאלתי אותו על זה הוא אמר שאני לא יודעת על מה אני
מדברת. אבל שנינו ידענו על מה אני מדברת... אבא נהיה לבן לגמרי
ואני... אני כלום.
פחדתי שעוד שניה הוא ישאל אותי על מה אמרתי בקפה באותו יום אבל
כשאני חושבת אחורה, הייתי צריכה לדעת שזה לא יזיז לו את קצה
הציפורן.

אחרי כמה זמן של אי הסתדרות בין אבא לאמא, אבא עזב את הבית...
כלומר לא נטש או משהו הוא נשטה (איזה משחק מילים נחמד...) הוא
עבר לגור אצלה... ואיזה ערב אחד כשהוא החזיר אותי ואת אמא
הבייתה היא התקשרה אליו לפלאפון והוא אמר לה שהוא איתנו באוטו
ובלי שום חוצפה היא אמרה: "מתי אתה בא מותק, אין לי מפתחות".
הסתכלתי על אבא. כל כך היה לי עצוב שהוא יצטרך לסבול שטיפה
מאמא. על עצמי ועל מה שהרגשתי לא חשבתי באותו רגע... והוא
התנהג כאילו זה שגרתי.... אז שתפתי פעולה... האמת היא, שלא כל
כך היה לי אכפת וגם לא היה לו שום מבט אשם על הפנים אפילו לא
היה איכפת לו. "עוד מעט..." הוא השיב לה וניתק.

"את אמא שלי אני לא אוהבת, את אבא אני אולי קצת גם לא...
"תיקנתי את עצמי. "הוא אפילו לא טרח לדבר איתי על מה שהיה
במכונית למרות שזה לא כל כך הפריע לי, בכל זאת מגיע לי איזשהו
הסבר קטן..." אמרתי לאישה המוזרה שישבה מולי וכתבה כל מיני
דברים... "יכול להיות שהוא לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו?"
שאלתי את האישה המוזרה למרות שידעתי שאין לה תשובה.  "אני
מרגישה כאילו אני חיה במעגל כזה.... את מבינה? אני לא אוהבת את
אבא שלי, אני כן אוהבת את אבא שלי.... כן לא  כן לא...  אבל את
אמא שלי בכלל לא נראה לי שאני אוהבת. וזה מוזר, עם אמא אני ממש
שונאת לדבר על דברים והיא כל הזמן רוצה שאני אשתף אותה אבל
אבא, לאבא אני נורא רוצה לספר אבל אבא לא מקשיב ולאבא אין
זמן... איך הוא בנוי העולם הזה? מה, אלוהים עושה את הכל שלא
יסתדר?! גם את אחותי אני לא ממש אוהבת. אז מי נשאר? פופי! הכלב
שלי שאותו אני תמיד תמיד אוהב כי הוא אף פעם לא אכזב אותי והוא
תמיד מקשיב לי ומנחם אותי בליקוקים על כל הפרצוף... אני אוהבת
את פופי הכי בעולם! גם אבא אוהב את פופי'לה וגם אחותי. רק אמא
לא. אמא יוצאת דופן מכולנו ונראה לי שגם אחותי ואבא לא כל כך
אוהבים אותה...
פופי ברח לנו לפני חודשיים... התגברתי על זה דיי מהר ואני לא
יודעת למה... מאוד אהבתי אותו... אני עדיין אוהבת אותו...
מתגעגעת. וכשאני חושבת עליו לפעמים, אני פורצת בבכי... אולי לא
התגברתי עליו? אולי פשוט בחרתי שלא להתמודד עם החסרון שלו כי
זה כואב מידי שאיבדתי את היצור היחידי שאף פעם, אבל אף פעם לא
אכזב אותי"
"תראי" אמרה לי האישה "מה שאת מתארת לי כאן, זה רצון או אולי
זעקה לאהבה מצד מישהו שלא יכול להקדיש כל כך הרבה... אולי
תדברי עם אבא על זה?"  זה לא היה נכון בכלל....  ומי היא שתגיד
דבר כזה על אבא שלי... הוא אוהב אותי אפילו יותר מאחותי!  יותר
מהאוויר שהוא נושם! יותר מכל דבר חשוב שהיה לו אי פעם בחיים
שלו! ות'אמת, מה אני אתחיל לדבר איתו על זה עכשיו?!!  או שאולי
היא צודקת?
לא הסכמתי להשלים עם העובדה שהאישה הזאת אולי צודקת אז הפסקתי
להקשיב לה ונזכרתי שאתמול אבא שוב תקע לי ברז. הוא היה "נורא
עייף" ובקש שאני אבין שהוא מאוד עסוק...: "פ'סדר מותק? אני
פשוט נורא עייף מתוקה, את יודעת שבימים האלה..." "....כן
כן..." נכנסתי לדבריו,  "נורא קשה לך ואתה נורא עסוק, אין
בעיה" אמרתי לו כשאני עומדת לפרוץ בבכי בכל רגע. "תסלחי לי,
באמת שאני מצטער פעם אחרת טוב? (ועושה רעש כזה של נשיקה דרך
הטלפון) תביאי נשיקה" הוא אומר לי. אז גם אני שולחת נשיקה חזרה
דרך הטלפון. מה, אני אגיד לו לא? שירגיש יותר אשם? כן! הוא
צריך אשם... אבל משום מה פרצה לי נשיקה אל שפורפרת הטלפון...
"טוב, או קיי... ביי". אמרתי וניתקתי מהר לפני שהוא שמע שאני
קצת בוכה...

"אני שונאת את אבא שלי ברגעים כאלה... אולי אני מפונקת או
משהו?" אמרתי ושתקתי עד שעיקלתי את מה שאמרתי...  "לא לא... לא
יכול להיות... מה כל כך מפונק בזה שאני רוצה לראות את אבא
שלי?! זה מאהבה לא מפינוק..." הצדקתי את עצמי.
מה.... יכול להיות שאני באמת מפונקת? חשבתי לעצמי. או אולי אני
סתם מישהי שחייבת להעניק אהבה למישהו יקר לה...
אני בוכה כשאבא שלי מבטל איזה פגישה איתי- וזה מאהבה. אבל אני
מרגישה כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הדובי שהיא כל כך אוהבת...
וזה אולי פינוק... אבל בעצם אבא שלי הוא לא דובי והוא בכלל לא
הרכוש שלי ואין לי זכות להגיד לו מתי להיפגש איתי ומתי לא...
ואולי כן יש לי הזכות? זה אבא שלי... ואני הבת שלו ואיך זה
ייתכן שהוא מוותר על להיפגש איתי כשהוא יודע שאין ואולי גם לא
יהיו עוד הזדמנויות כאלה? לראות אותו... לראות אותי... אולי
אני צריכה להניח לו לנפשו? אולי נמאס לו גם ממני ולא רק מאמא?

"אחרי כמה ימים שלא דברתי עם אבא בגלל הברז, נשברתי." המשכתי
בסיפור המעגל שלי.
"ישבנו אני אבא ואחותי- שתמיד מתמרנת בין ההורים שלי לביני,
בקפה שליד החנות שלנו. אבא התחיל להסביר לי למה הוא ככה בזמן
האחרון- "אני נפשית, לא מסוגל להישאר בבית" הוא אמר "ואני מבקש
שתביני אותי" אמרתי פ'סדר וכמעט בכיתי "אני לא חושב שהבנת
אותי" הוא אמר. "את חושבת שהיא הבינה אותי?" בינן אבא לעבר
אחותי, "לא" היא השיבה לו.
"הבנתי, הבנתי..." אמרתי בחוסר מנוחה, ואבא אמר "טוב..." כמו
שהוא אומר שהוא לא מסכים איתי... לא הייתי כל כך בטוחה שהבנתי
אבל לא רציתי להתחיל לבכות שם בקפה.
חזרתי הבייתה ועדיין לא דיברתי איתו לכמה ימים. אחר כך נשברתי.
לא זוכרת למה אבל התקשרתי לשאול אם הוא יהיה בחנות היום והוא
אמר שכן. "אולי אני אבוא?" "למה לא?" הוא השיב. שמחתי.
הגעתי לקפה. אבא חיכה לי שם. כל כך התרגשתי... אני מאוד אוהבת
את אבא שלי פתאום.
ישבנו ופטפטנו קצת. אני פטפטתי. הוא לא דיבר הרבה הוא לא כל כך
הקשיב... אחרי חצי שעה הוא אמר "טוב, בואי אני אקח אותך
הבייתה" בטון כזה של חצי שאלה וחצי אמירה. אמרתי טוב... בקושי
דיברנו...  אבל מה כבר יכולתי להגיד?
נכנסנו לחנות שניה כדי לבדוק שהכל בסדר ואבא החזיר אותי
הבייתה."


"המעגל הזה, שדיברתי עליו קודם, ממשיך וממשיך וממשיך... ולא
נגמר ואי אפשר לפרוץ אותו כי..."  הצצתי לרגע בשעון וגיליתי
שנגמר לי הזמן, ושאבא כבר בטח מחכה לי למטה.
קמתי מהמיטה, לקחתי את התיק שלי, הגשתי לאישה מעטפה עבה
שההורים בקשו שאני אמסור לה, וירדתי במדרגות בידיעה שזו הפעם
השלישית שאני יוצאת מביתה בלי תשובה.
כך, נכנסתי למכונית של אבא, לא אמרתי דבר, גם הוא לא. נסענו
משם.