במורד הגבעה מביתו, עקב אחריה איתמר בעיניים עצובות. בעיני
חרטה עמוקה. בעיני סבל ומצוקה. בעיניים של משהו שאבד לו. לתמיד
אולי. לאוזניו התנגנה שוב ושוב מנגינת קולה של יעל שאמרה לו לא
ליצור קשר. לעולם! וכל זאת בגללו. וכך לראשונה בחייו שמע אותה
כועסת. ממורמרת. עצובה.
הוא כעס עליה. גם על עצמו. אבל ידע שיש לה הזכות המלאה לעשות
זאת ובמקום קטן בלבו הצדיק אותה על שקמה וברחה משם כסערה.
הוא ידע שידברו עוד. הוא גם ידע שהיא תיזום את השיחה ולכן אין
לו שום סיבה לדאוג. אבל דאג בכל זאת. דאג, כי לא ידע מתי
ידברו. דאב כי לא ידע מה יהיה טיב היחסים שלהם אם תסלח לא. דאג
כי ידע שיש לו כל כך הרבה להגיד. שהוא אוהב אותה למשל. ושהוא
מצטער על הנשיקה הזאת ועל הכוח הקצת חזק יותר מידי שהפעיל עליה
ושהוא מוכן לחכות לה ושתיקח את הזמן שלה ושהוא יחכה לה עד
שתהיה בשלה.
היו לו כל כך הרבה שאלות לשאול אותה והם שניהם כמוח אחד, כלומר
היא, כבר ידעה את כל התשובות.
היא ידעה בדיוק מה ישאל אותה. ואפילו באיזה סדר ואפילו איפה
הוא יתבלבל ואפילו אפילו, מתי יתקשר אליה. וכך בידיעה שבעוד
כמה שניות הוא אכן יתקשר, הוא הופיע מולה. מתנשף ומתנשם. לזה
לא ציפתה. היא ניסתה להתחמק מכל מה שאמר. היא לא רצתה לשמוע.
אז היא אטמה את עצמה למשמע קולו היא רק שמעה את הצעדים שלה
הולכים ומאיצים. רצים כמעט. היא שמעה רק את עצמה. נושמת
ומתנשפת גם היא. הוא נעצר. הניח לה לנפשה וחזר לביתו במעלה
הגבעה כשהוא נוטה להישבר נפשית, ואפילו פיזית בכל רגע.
יעל כבתה את הטלפון הסלולרי שלה. היא ידעה שינסה להתקשר
וכשפתחה אותו בהגיעה הבייתה, קבלה ממנו 2 הודעות חדשות. היא
מחקה אותן מיד. היא לא רצה לשמוע את מה שהיה לו להגיד.
ביום למחרת, מוקדם בבוקר התעוררה יעל מהיפוכים לא פוסקים וחוסר
שקט. היא לא בדיוק התעוררה... אולי היא הייתה ערה כל הלילה,
מעסיקה עצמה במה שקרה אצל איתמר.
היא החליטה לפרק את כל מחשבותיה בריצה. היא ידעה שאולי או בעצם
בטוח תתקל באיתמר כי הוא גם רץ בשעות כאלה. יעל החליטה לרוץ את
המסלול שלו בדיוק כי במקום מסוים היא רצתה לפגוש אותו. היא
ידעה שאולי תפחד אבל בכל זאת, זה היה מעין מזוכיזם נפשי כזה.
אולי אפילו אתגר.
היא התלבשה במהירות, לקחה את הדיסקמן שלה, ויצאה מביתה.
כשהייתה כבר ברחוב, ראתה יעל מאחוריה קבוצת רצים גדולה,
וביניהם ראתה את ראשו של איתמר מגיח מבין ראשם של שאר הרצים,
את שפת הגוף שלו -את הצורה בה הוא רץ... יש לו מין ריצה מיוחדת
כזאת. רק שלו שיעל הייתה יכולה לזהות בכל מקום, בכל זמן ואפילו
אם רק תשמע את קצב הצעדים. היא החלה לרוץ לעבר השדות ושמה את
האוזניות של הדיסקמן לאוזניה אך לא האזינה לדבר. רק לצעדי
הרצים. לפתע שמעה את צעדי הריצה של איתמר הולכים וקרבים אליה
וכך החלה בבריחה ממנו. בבריחה שמטרתה הייתה שישיג אותה. היא
האיצה יותר ויותר וגופה הדקיק התכסה בזיעה קרירה תוך שניות.
היא הרגישה איך היא מרחפת בין החולות והצמחים ושהיא בלתי
מנוצחת אך הוא השיג אותה. וכך שוב הוא החל לדבר כמו ביום
שלפני. ושוב יעל אטמה את עצמה, היא לא הפעילה את הדיסקמן למרות
שידעה כי ייתן לה אטימות בלתי חדירה. במקום מסוים ידעה כי היא
רוצה לשמוע את מה שיש לו להגיד לה וגם הוא ידע את זה.
לפתע, נתקפה רצון ודחף עז להפסיק. להפסיק לרוץ. להפסיק את חלקי
המילים ששמעה ממנו. אולי אפילו להפסיק לשמוע  אותו. את עצמה.
היא עצרה לרגע. התיישבה על החול, ולחצה על לחצן ה- PLAY . מתוך
האוזניות החלה לדלוף מוסיקה מוזרה.. מעורבת. לא חזקה כל כך אבל
בכל זאת עזה כמו רגשותיה ומחשבותיה על חברות הנפש עם איתמר
שברגע ומעשה טיפשי אחד התפוצצה לה בפנים. היא לעולם לא ייחסה
חשיבות לנשיקות כאלה... שבאו סתם פתאום. זה היה כמו הסטוצים
שלה של שישי בערב והיא כעסה על עצמה כל כך, על שלא הבינה כי
אולי הוא לא באמת כל כך חשוב לה. זאת אומרת כן. אבל פתאום הוא
התגמד בגלל הנשיקה המסכנה הזו והרגש שיצא ממנה היה עז, כועס,
מצטער. שום רגש נעים לא היה לה והכעס שכעת היה לה קל יותר
להסביר לעצמה היה על כך שכנראה עשתה טעות בבחירת ידיד הנפש
שלה. שכנראה הוא לא באמת כל כך כל כך חשוב לה בכדי שתוכל לסלוח
לו על המעשה הטיפשי שלו. ושלה. שאחרי כל כך הרבה זמן של ידידות
נפש כזאת יפה, באינטרנט אומנם הכל נמחק בשניה אחת. בנשיקה אחת.
איך היא הרשתה לעצמה לעשות זאת? איך הוא הרשה לעצמו לעשות זאת?
במקום קטן בלבה, חשה זלזול. הוא ידע שהיא לא רוצה בנשיקה הזו
אך חשב רק על עצמו.
"אנוכי!" פלטה בשקט.
איתמר נדהם למה שיצא מפיה ועמד מולה דקות ארוכות מבלי לומר
דבר. הוא ראה את עיניה זזות ללא מנוח. מתרוצצות בראשה כמו תמיד
כשהיא מנסה להגיד משהו. הוא התיישב. וכך עם הדיסקמן על אוזניה
החלה לדבר עם המוסיקה שהכתיבה את קצבה והיה נראה כי גם את
המילים.
"אתה מבין?...?" פתחה את פיה בהיסוס. "זה פשוט נורא מבלבל כי
יש 2 איתמרים.... איתמר אחד מהאינטרנט שהוא מבין אותי ופשוט
מקסים...  ומסתורי...  אני אוהבת מסתורי... ויש איתמר מהבית
קפה, ומהסרט...  ומאצלו במיטה... והוא כמו איתמר מהאינטרנט רק
שהוא לא מסתורי. ואני אוהבת מסתורי..."  "אבל..." נכנס איתמר
לדבריה. "בלי אבל. תן לי לסיים" אמרה בתוקפנות וחזרה למוסיקה
שתעזור לה. " עכשיו 2 האיתמרים הפכו לאיתמר אחד שרציתי שיהיה
האיתמר שלי!  אבל לא במובן של חברות או אהבה אלא במובן של
איתמר שלי, איתמר החבר הכי הכי טוב שלי בעולם כולו... ומה שקרה
אתמול, פשוט חסר משמעות בעיני ואין לי שום משיכה כלפיך...  אני
לא אומרת שלא היה לי כיף...היא לי דווקא די נחמד...  אתה לא
מנשק משהו אבל בכל זאת, אתה יודע איך ללטף ואיפה וכמה אבל בכל
זאת זה לא האיתמר שאני רוצה...  זה היה איתמר זר שאיכשהו הכיר
אותי. את הגוף שלי. את מה ואיך שאני אוהבת.  אתה יודע מה, באמת
חבל שלא נפגשנו קודם... לך תדע איפה היינו היום...מוצאי חג
האהבה, אצלך במיטה מתכרבלים יחד ומדברים על סתם, ופתאום
מתחילים להתנשק ולעשות דברים...  חח.. זה באמת קרה, אבל זה
באמת לא מה שרציתי שיקרה..." אמרה ונדהמה מעצמה.   "אז אולי זה
באמת יותר טוב שלא נפגשנו קודם". אמר איתמר.  עיניו כבו למה
שאמר וחרטה כבדה נפלה עליו. יעל ראתה את החרטה הזאת בעיניו.
עיניה שידרו לו שלא להתחרט על מה שאמר כי אולי בכל זאת התכוון
לזה ובכל זאת ידעה שהוא מצטער על כך. יעל חשה כי הוא זר לה וכי
לא יבין את עיניה. "אל תתחרט" אמרה לו." אולי באמת התכוונת
לזה". עיניו האדימו. הוא כל כך הצטער על מה שאמר וכמעט פרץ
בבכי שהיה קשה לא לזהות, החליטה יעל לחשוך בפניו את מה שבאמת
מרגישה.
"אני אוהבת אותך איתמר" אמרה. עיניו שוב התעוררו. חזרו לחיים.
זרחו ממש. "ואני תמיד אוהב אותך כי אתה מקסים אבל לעולם אני לא
אוהב אותך ממש אהבה אמיתית  של זוגיות כמו שקרה לך בטעות  וזה
לא בגלל שאני לא רוצה...  זה בגלל שאני לא יכולה!" עיניו כבו
מעט. הוא הבין כי שמח מוקדם מידי. תמר הבינה בתוכה שהיא פשוט
לא רוצה לאהוב את איתמר כי אם רצתה, כבר הייתה מתאהבת בו מזמן.
" אני רגילה שאתה שם בשבילי לא משנה מה" המשיכה יעל בדיבורה
הלא פוסק שלפעמים הרגיז את איתמר אך לא הפעם. הפעם הוא הקשיב.
הקשיב כי הוא רצה אך לאחר כמה שניות של הדהוד חוזר של מה שאמרה
לו עד עכשיו, שקע במחשבות על "מה היה קורה אם...?" פתאום
הפסיקה לדבר. היא ראתה את עיניו חושבות והחליטה לתת לו לחשוב
קצת. הוא חש בכך אז הפסיק לחשוב והקדיש עצמו למה שהיה לה
להגיד.
יעל החלה שוב בשצף דיבורה: "אני רגילה לספר לך את כל האמת בלי
להסתיר דבר על מה שקורה לי עם עצמי, עם המשפחה שלי, עם בנים
אחרים... ולמי אני אוכל לספר עכשיו??! איך אני אדע שאין לך
מרירות כלפי או שבפנים בפנים אתה פגוע וכואב כשאני מספרת לך על
מישהו שלולא הוא, הייתי שלך... ואחרי שהרחקנו לכת ממערכת חברות
אמיתית לחברות שונה לגמרי, איך נוכל לחזור אליה בלי שום חרטה
או בלי שום נטייה לרגשות אחרים?  תסביר לי!! כי כמה שאני רוצה,
אני באמת לא יודעת! ו..." "כל כך ניסיתי לא לעשות את זה!!" פרץ
לדבריה בבכי. "וכל הזמן הפסקת באמצע בטענה שאני רוצה לגנוב לך
את המסטיק מהפה!  ידעתי שלא רצית! ידעתי! אבל נישקתי אותך שוב,
לא הרפיתי ממך!!  והיה לי כל כך טוב..." קולו דעך לאט לאט, עם
כל מילה שהוציא ולבסוף אמר לה בלחש ממש, שהוא מצטער.  יעל שמעה
אותו מצוין אך התנהגה כאילו אינה שומעת כלום. כאילו המוסיקה
שלאוזניה פתאום הפכה חזקה מידי. הוא ידע שהיא שמעה את מה שאמר.
הוא הוריד ממנה את האוזניות בכוח, "אני אוהב אותך" לחש לה,
ונדהם מעצמו על שחשף זאת בפניה.  "אני יודע שזה לא מה שאת
רוצה. כלומר אני יודע שאת לא רוצה אותי ושזה נשמע כאילו לא
הקשבתי למלה ממה שאמרת ואני יודע שאני לא אשמע שוב את קולך
מדבר אליי. אבל לא אכפת לי! אני אוהב אותך!!"
יעל חשה את הזלזול שלו בדבריה למרות שחשף בפניה את רגשותיו.
היא קמה, שמה שוב את האוזניות לאוזניה, הגבירה את המוסיקה ורצה
משם.