[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איש הזמנים
/
המאהבת

ירושלים. עיר הקודש שלו.
לילות שלמים העבירו בשיחה עלייה, כמה אהב את העיר? כמה התאווה
לחזור אלייה, הבטיח שייקח אותה יום אחד לטייל שם יראה לה את
הכותל, את הכיפה, אפילו את האיצטדיון.

עיר הקודש שלו.
מי חשב שהיא תבוא לכאן, לבדה, תטייל לה, תסתכל באתרים שהוא
אהב, כאילו מנציחה את קיומו.

בהלוויה לא הייתה.
לא היה זה מקומה.
אפילו שטסה לארץ שלו, כדי להיות שם. גם הגיעה לבית העלמין אבל
לא הייתה מסוגלת להיכנס.
מרחוק ראתה את אישתו נתמכת על ידי שני אנשים, ליבה נקרע מול
התמונה הזו.
היא התיישבה שם בין העצים, בכניסה לבית העלמין רואה את השיירה
של ההלוויה, בוכה איתם על אהובה שהלך לה.
שעות ישבה שם עד שאחרון המבקרים הלך רק אז הרגישה מספיק חזרה
להיכנס לקברו, לצרוח, לבכות.
את חולצתה קרעה לאות אבל על קברו, נשכבה שם ובכתה, סיפרה לו מה
עבר עלייה מאז הידיעה על מותו.




הם הכירו מיזה 5 שנים.
שנייהם עבדו במרכז הסחר בחברת ייצוא וייבוא שהתעסקה עם מוצרים
יפניים.
הוא היה נשוי, באותו זמן לא היו להם ילדים אבל לאחר מיכן אישתו
ילדה בן, את הרומן בינהם התחילו לאחר שבנו נולד.
היחסים בינו לבין אישתו היו מעורערים, והוא מצא את עצמו עובד
שעות רבות לתוך הלילה כדי להימנע מלהגיע הביתה.

זה היה אחד מאותם דברים שאמורים לקרות.
לאט לאט הם התאהבו אחד בשנייה, כמעט בלי משים, העבודה הצמודה,
תחומי העניין המשותפים, הכימיה בינהם שיצרה משיכה מינית כמעט
בלתי ניתנת לסיפוק.
כל אלו גרמו לה לפנות נגד עקרונותייה ולהפוך מאהבת.
איך שנאה את המילה הזו, ממש תיעבה.
מאהבת.
כמו חץ בליבה המילה נתקעה.
והרי, בסופו של דבר זה כל מה שהייתה.

על קברו סיפרה לו שלא יכלה להתייצב מול אישתו.
לא היה לה אומץ להביע תנחומים כחברה לעבודה, הרגישה שאהבה שלה
אליו גלוייה פתאום לכולם, הרי מסיק שיביטו לה בעניים יראו
אותו, את אהבתם, את הלילות החמים שהעבירו ביחד.
השיחות המטורפות, היכולת שלהם לקרוא אחד את השני מעבר לשולחן
העבודה הענק, בלי לומר דבר.
באותו בוקר ארור היא איחרה לעבודה.
דווקא אותו יום.
אם יכלה הייתה משנה את גורלה ומגיעה מוקדם יותר. שתוכל להיות
איתו לנצח.
אבל לא יכלה, ועכשיו גם ככה זה מאוחר מידי.

כבר כמה שבועות קודם לכן הרגישה רע, בחילות והקאות.
הוא אמר לה שהיא נדבקה בשפעת כנראה, ושתלך לרופא.
והיא ביטלה את דאגתו ואמרה שזה יעבור לבד.. בדיוק כמו שבא.
באותו בוקר החליטה שדי, השפעת לא עוברת והיא מרגישה חולשה
נוראה כל בוקר.
התקשרה לרופא שלה וקבעה לאותו בוקר.
כשהגיעה לרופא השעה הייתה 8:30 בבוקר, בחדר ההמתנה פתחה את הלפ
טופ וראתה מייל ממנו שנשלח 20 דקות קודם לכן.
עוד לפני שראתה מה בכלל כתב כבר הייתה מחוייכת למראה ההודעה.
היא לא הספיקה לקרוא את המייל וכבר הדלת של הרופא נפתחה והשם
שלה הוכרז בכריזה המרכזית.
זה היה תורה.

היא נכנסה לרופא, שביקש לעשות לה כמה בדיקות דם.
כשיצאה מאצלו כבר ידעה שמשהו לא בסדר.
אנשים התגודדו המומים בחדר ההמתנה מול הטלויזיה והיא הצטרפה
אלייהם מנסה לברר מה קרה.
מחזה כזה לא היה שכיח כאן, והיא כבר דמיינה במוחה סיטואציות
נוראיות על התנקשות בנשיא.

היא הביטה בתמונות לא מבינה עדיין את המשמעות שלהן.
הקריינים סיפרו על מטוס שנכנס בבנין הסחר הבינלאומי, היא הביטה
בבניין עם העשן מנסה לפענח בראשה את מה שענייה רואות, פתאום
הבינה את מה שלא הצליחה לקלוט עד אותו רגע.
זה הבניין בהם עבדו שנייהם.
היא הביטה בהלם בחדשות, מתפללת לאלוהים שיספיק לצאת משם, שלא
ייקרה לו כלום.
פתאום קלטה שהמחשב שלה אצלה, חיברה אותו לסלולרי והתחברה לרשת,
בתיבת הדואר שלה חיכו לה שתי הודעות חדשות.
היא פתחה את המייל הראשון שראתה לפני שנכנסה לרופא, ענייה סרקו
את הכתב במהירות מחפשות רמז לעומד לקרות.
כשלא מצאה סגרה את המייל ופתחה את המייל השני שהגיע, גם ממנו.
אני אוהב אותך.
זה מה שכתב.
רק זה.
3 מילים שחרוטות בנשמתה עד היום.
בטלויזיה שודר על מטוס נוסף שנכנס בבנין השני והיא הביטה
בתמונות בזעזוע, הדמעות הציפו אותה, סירבה לאבד תקווה, הרי הוא
לא יכול למות, הוא צריך להיות איתה עוד, לבקר איתה בארץ שלו
כמו שהבטיח.
היא התרוממה מהספסל בחדר ההמתנה והחלה לרוץ לכיוון היציאה,
תפסה מונית וביקשה להגיע כמה שיותר קרוב לבניין הסחר.
המונית הורידה אותה 5 רחובות משם בגלל המולת בני האדם
המתרוצצים, היא החלה לרוץ לכיוון מרכז הסחר.
כבאי שרץ לכיוונה עצר אותה ואמר לה שאסור להתקרב לשם, זה
מסוכן, אבל היא לא הייתה מסוגלת לעמוד במקומה, להקשיב לו.
הוא החזיק בה בכוח כשנשמע רעש נוראי והבניין התמוטט.
היא נעצרה מביטה לשמיים לענן העשן והאבק שנותר מהבניין בו עבדה
בשנים האחרונות.

הכבאי השכיב אותה על הרצפה והגן בגופו על גופה מחלקי המתכת
שעפו באוויר.
לאחר כמה שניות שניראו לה כנצח, הוא הרים אותה והחל לרוץ סוחב
אותה אחריו.
התמונה הבאה שהיא זוכרת הייתה שהכבאי השכיב אותה באמבולנס ושמו
לה מסכת חמצן.
בליבה היא ידעה שהוא חי.
הוא חייב לחיות.

היא יצאה מהאמבולנס מביטה על האנשים מלאי האבק שמולה, על מה
שנותר מהבניין בו עבדה, על ההריסות.

הדמעות זלגו מענייה, לאחר כמה שניות התעשתה והחלה לעבור בין
האנשים לחפש אותו, מתחננת בליבה שהצליח לברוח, שהוא לא שם בין
ההריסות.
חיפושייה עלו בתוהו.
אי אפשר היה להתקרב למתחם הבניינים, ומסביבה היו אנשים
מאובקים, מנסים לנשום, בוכים, צורחים.
איש מדא סחב אותה משם חזרה לאמבולנס ונתן לה לשתות, היא הקיאה
את נשמתה, ואיבדה את הכרתה.
כשהתעוררה הייתה בבית החולים אינפוזיה תקועה בידה האחת ועוד
מכשיר מוצמד לגופה.
היא הביטה סביבה מחפשת מישהו, ניסתה לקרוא לאחות אבל גרונה היה
ניכר וקולה לא נשמע.
לאחר כמה שניות מצאה כפתור ליד מיטתה ושיערה שזה יגרום לאחות
להגיע אלייה ואכן כך היה, היא לחצה עליו ואחרי כמה שניות נכנסה
אחות נעימת מראה לחדר.
האחות סיפרה שהיא הגיעה לבית החולים ללא שום מסמכים עלייה ולכן
אף אחד לא ידע מי היא, לא הצליחה להיזכר איפה השאירה את תיקה
ואת המחשב שלה, הסבירה לאחות את זה וגם נתנה לה את פרטייה
המזהים.
השעה הייתה כבר 8 בערב והרופא שבא לבדוק אותה ביקש שתישאר
לפחות עד מחר בבוקר למעקב במיוחד בשל הריונה.
היא הביטה בו בהלם.
הריון?
אני חושבת שחלה טעות, אמרה.
הוא הביט עלייה ואמר לה, שאין ספק לגביי היותה בהריון אבל אם
ברצונה שיערכו עוד בדיקות הם ישמחו לעשות כן.

היא הביטה ברופא בייאוש, חושבת על ההריון הלא רצוי עכשיו,
פתאום קלטה, זה יהיה ילדו.
הילד שלו, כמה הוא ישמח.
מצב רוחה השתפר באחת, ידה הונחה על ביטנה והיא שלחה את ידה
השנייה לטלפון להתקשר אליו ולספר לו.
הסלולארי שלו היה לא זמין.
היא הביטה בדאגה בשעה המאוחרת, לא מבינה איך זה שהוא עדיין לא
זמין הרי ודאי כבר הגיע הביתה.
אחר כך חשבה שאולי עם ההמולה הסלולארי שלו נשכח במשרד או נפל
בבריחתו החוצה.
אני אתקשר לאשתו, חשבה, הרי הגיוני שכחברה לעבודה אני אתעניין
בשלומו.
היא התקשרה שוב וגם בביתו לא הייתה תשובה.
החשש התגנב לליבה אך היא ביטלה אותו בתירוצים שונים.
היא יצאה מחדרה, סוחבת אחרייה את המוט ועליו שקית האינפוזיה
שלה חיפשה מקום שבו יש טלויזיה שתוכל להתעדכן.
במהרה הגיעה לחדר גדול שבו התרכזו חולים, רופאים, אחיות צמודים
למסך מביטים בתמונות ששודרו שוב ושוב ב- BBC, היא הביטה
בבנינים הנופלים, בראש העיר המנסה לחזק את תושבי העיר, בהסברים
על תנועה איסלמית קיצונית שחטפה שני מטוסים והתרסקה איתם לתוך
שני הבניינים המאוכלסים ביותר בניו יורק.
הביטה בהלם בבניינים המתמוטטים, שוב ושוב, כמו סצנה מאיזה סרט
פעולה.
בכל הפירושים והניתוחים שנערכו לפעולות, בניחומים.
באנשי הביטון וההצלה הרבים שהצטופפו שם סביב ההריסות, היא
הביטה בכולם, עדין מאמינה שהוא הצליח לברוח, הרי מדברים על
הקומות הגבוהות והמשרד שלהם בכלל לא קרוב לשם.

היא הצטערה על שאיבדה את הלפ טופ שלה, בטוח מחכה לה ממנו מייל
שם שאומר שהכל בסדר איתו, היא הרי צריכה לספר לו שהיא בהריון.

חזרה שוב לחדרה וניסתה להשיג אותו שוב בטלפון הסלולארי שהיה
עדיין לא זמין.
היא נכנסה למיטתה חושבת על הילד הרך שגדל בתוכה, הילד שלו
ושלה, פרי אהבתם.
היא נרדמהף חולמת על הרגע שתבשר לו על ההריון, איך ירים אותה
בזרועותיו ויסובב אותה בחדר.
איך ייגע בביטנה ברוך וילחש שהוא אוהב אותה.
בבוקר התעוררה עם ביקור הרופאים, הרופא שבדק אותה אמר לה שהיא
משוחררת ויכולה ללכת הביתה.
היא התארגנה ויצאה מבית החולים, בלי לחשוב עצרה מונית וביקשה
לבניין התאומים.
נהג המונית הביט בה, בגדייה מקומטים ומלוכלכים מאבק ופיח ושאל
אותה אם היא יודעת מה קרה שם, היא סיפרה לו שהייתה שם אתמול
בבוקר אבל אין לה מושג מה קורה שם כי רק עכשיו שוחררה מבית
החולים.
כמו כל ניו-יורקית היה לה כיס פנימי בשמלה ובו החזיקה תעודה
מזהה וסכם קסף קטן למקרי חרום ששימש לה עכשיו לתשלום למונית.
היא הגיעה למה שהיה פעם מקום עבודתה, ההרס השאיר אותה חסרת
יכולת דיבור ותנועה.
היא עמדה שם עם רבבות של אנשים מביטה בהלם על מה שהיה פעם שני
בניינים גבוהים, גאוותה של העיר ניו יורק.
החלה להסתובב בין האנשים מחפשת אנשים מוכרים, עמיתים לעבודה,
חברים אך לא הצליחה לזהות אף אחד בין ההמון המתגודד.
למראה המראות הנוראיים החשש נכנס לליבה ופתאום היא קלטה את
גודל האסון.
המון אנשים בטח נהרגו כאן מתחת להריסות האלו, אנשים שלא הצליחו
לברוח.
והעבודה.
אין לה עבודה לקום אלייה מחר בבוקר ובכלל.
לא היה לה מושג מה לעשות במצב הזה, אז היא פשוט עמדה שם
והביטה, עינייה סורקות כל הזמן אחרי פנים מוכרות, לשווא.

לאחר שעה התנערה מההרגשה הנוראה שאפפה אותה והחליטה להיות
מעשית, היא צריכה קו טלפון וחיבור לפ טופ.
עצרה מונית וחזרה לביתה, שם ישר התחברה למייל וחיפשה עוד
מיילים ממנו, אך התיבה הייתה ריקה.
התקשרה שוב לסלולארי ולביתו אך לא קיבלה מענה שונה מאתמול.
הדליקה טלויזיה ולאט לאט החלו מספרי ההרוגים לחדור לתודעתה.

35 אנשים מתו באותו יום מהמחלקה שלה בעבודה.
35 והוא בתוכם.
גופתו נמצאה לאחר 6 ימים של חיפושים מתישים בהם הייתה צמודה
לטלויזיה.
פעם אחת הלכה לבקר את אישתו, סיפרה לה שעבדה איתו, שהיא עדיין
חושבת שהוא חי.
אישתו לא תיפקדה והורייהם טסו אלייה מישראל כדי לתמוך, כדי
לדעת מה קורה ממקור ראשון.
היא לא ידעה שמצאו אותו.
אף אחד לא התקשר להגיד לה.
היא התקשרה לאשתו יום אחד ושם ענו לה שמצאו את הגופה וההלויה
תתקים בתוך יומיים בישראל.
היא הפילה את השפורפרת לרצפה, נשמתה נעתקת, ליבה כאב כל כך עד
שהיא חשבה שהיא תקבל התקף לב.
הדבר היחיד שאיפס אותה היה הילד שגדל בתוכה, היא נשבעה לעצמה
שתגן עליו כל עוד היא חיה והיא צריכה לשמור על עצמה למענו.
היא שכבה במיטתה זמן מה, בוהה בתקרה, נזכרת בחלומותייהם,
באהבתם.
פתאום חשבה על זה שההלוויה תהייה ואיך היא לא תהייה בה?
מהר התקשרה להזמין טיסה לישראל, למזלה היה מקום פנוי והיא טסה
כבר אותו יום.
היא הגיעה ישר להלוויה, וישבה בחוץ.

היום שנה אחרי
היא ותינוקה גרים בירושלים, העיר שלו.
לאחר ההלוויה היא חזרה לשם רק כדי לארוז את חפצייה וישר חזרה
לארץ הזו שבה הרגישה את נוכחתו על כל שעל.
בכל אתר חיו בה הסיפורים שלו שהוא סיפר לה.
בכל פינה ראתה את פניו נשקפות לה.

היום עלתה לקברו, ישבה שם על האדמה עם תינוקה וסיפרה לו, על
הלידה על הילד שלהם, פרי אהבתם, על אהבתה אליו שלא פסקה ולו
לרגע.

היא הביטה בילד שלה, שקראה לו על שמו, בענייו שקיבל מאביו,
באהבה הניבטת מעיניו, בתלות שלו בה, וידעה - זו מתנתו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כולם מוזמנים
ביום שישי
לאורגיית
סלוגנים בבמה
החדשה!


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/10/02 11:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איש הזמנים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה