[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איש הזמנים
/
חזקה מהרוח

היא הייתה חזקה מהרוח?
לא, לא, תורידי את הסימן שאלה.
היא הייתה חזקה מהרוח. יותר טוב?
כן, זו מין הצהרה כזו. אני יותר חזקה מהרוח.

הבטתי בה מהצד, מסתכלת על עצמה בדמותה המשתקפת מהחלון, מזיזה
קצוות שיער מעל מצחה. מחייכת לעצמה כאילו בודקת אם משהו
ישתנה.

תוך שניות שקעה בעולם שלה שוכחת אותי, מתרכזת בבואה שלה -
נלך לטייל היום?
איפה תרצי לטייל?
בדשא, לטעום את הירוק, להריח את האדמה, לנשום את האוויר
אין בעיה אהובתי, מה שתרצי.

היא מסתובבת בחדר, מניפה את ידייה באוויר, חגה סביב עצמה.
הבעות פנייה משתנות והיא לוחשת כאילו ממתיקה סוד עם מישהו
דמיוני.
לא כאילו.
אני מביט בה לא זז ממקומי עניי עוקבות אחרייה בחדר
כבר 4 חודשים שרותי בטיפול אצלי.
4 חודשים בהם אני מנסה לאזן את נפשה ומוחה על ידי טיפול רגשי
ותרופתי גם יחד.
ללא הצלחה.
4 חודשים והיא מגיעה אליי ממלמלת תמיד משהו לעצמה, מסתודדת
רחוק ממני, מצחקקת לפעמים אך רוב הזמן ענייה אטומות, בפנייה
ללא הבעות.

לאחר זמה מה הצלחנו להוציא ממנה שחברתה הטובה התאבדה והיא
התקשתה להתמודד עם האבל, עם החוסר, עם המוות.

במשך הבוקר היא עוברת טיפולים בשיחות, פעמיים בשבוע איתי, בשאר
הפעמים עם עמיתתי דר' דפנה בר-און.
דפנה במקצועה פסיכולוגית קלינית שעברה התמחות בPTSD - פוסט
טראומה.
אלייה הגיעו רוב המטופלים שעברו טראומה קשה כגון אלימות,
והתקשו להחלים ממנה ולהמשיך הלאה.
דפנה הייתה מאוד ידועה בתחומה, אפילו התארחה כמה וכמה פעמים
בתוכניות טוק שאו למינהן.

דר' דב, דר' דב
רותי עמדה לידי וקראה לי
השעה שלנו הסתיימה אני צריכה ללכת לריפוי ועיסוק.
אספתי את המחברת בה כתבתי הערות לסיכום הפגישה ויצאתי מהורהר
בעקבותייה מהחדר.


בדרך עוד שמעתי אותה מדברת
חרוזים או שרשרת היום?
אבל אהבת את השרשרת שעשיתי לך פעם שעברה אולי נעשה לך עוד
אחת?

הנדתי בראשי כלפייה אך רותי כבר התעסקה בדברים אחרים, ולא שמה
לב אליי.

הימים חלפו, השיחות עם רותי זרמו להן בניחותה המאפיינת אותן,
מלאות בשתיקות יותר מאשר במילים, לפעמים הייתה זורקת לי עוד
משפט שקידם אותי הלאה בפזל הזה שהרכיב את חייה אך רוב הזמן
שתקה ושקעה בעולמה.
לבנתיים ניסית לאסוף מידע על חברתה שהתאבדה, תארתי לעצמי שזה
המפנה שהביא אותה להתדרדרות אבל לא ידעתי איך, והכי חשוב למה.
מה היה בהתאבדות הזו שכל כך השפיעה עלייה? עד כדי איבוד הקשר
עם המציאות?
המצאת "חבר דמיוני"?

בדקתי בתיקה האישי את הבדיקה הראשונית שעשו לה כשהגיעה לבית
החולים, היא הגיעה לאחר שעוברי אורח מצאו אותה מעולפת בגן
הציבורי בשל תת תזונה, ולקחו אותה למיון ואושפזה בבית החולים,
לאחר טיפול הועברה למחלקה הפסיכיאטרית, מלבד שמה לא אמרה להם
דבר והייתה די מנותקת מסביבתה.
בכמה פעמים שניסיתי לשאול אותה על משפחתה לא נענתי, וככה
ניצבתי מול מבוי סתום.
דפנה סיפרה לי שהיא עובדת איתה על הקורה איתה בשנים בהן הייתה
ילדה, ושמה לב שרותי לאט לאט נפתחת ומספרת אך עדיין שוקעת
בשתיקות רבות ומסרבת להסגיר פרט מזהה על עברה, הורייה, מקום
מגורייה.

יום אחד נכנסתי לחדרה של רותי לחפש אותה, החדר היה ריק, על
מיטתה הבחנתי במשהו בולט מתחת לשמיכה, הרמתי את השמיכה כדי
לראות מה זה (תמיד טענתי שפסיכאטרים הם אנשים לכל דבר, עם
תאוות וחטאים, וסקרנות זה החטא שלי) על המיטה היתה מונחת מחברת
עבה, ומתוכה בולט משהו, הרמתי את המחברת ומתוכה נפלה תמונה של
שתי נערות צעירות מחייכות למצלמה.
אחת הנערות הייתה רותי והשנייה, כך ניחשתי, חברתה שהתאבדה.
התמונה הייתה מקומטת בקצוותיה וניראתה מוכתמת מטביעות אצבעות,
ניכר שנעשה בה שימוש יומיומי.

פתחתי את המחברת ונתקלתי בכתב יד עגול וצפוף שמילא את המחברת
ללא רווחים, עיינתי במחברת, מודע לאיסור שבדבר, לחדירה
לפרטיות, אך הסקרנות שלטה בי, רציתי להבין מה גרם לילדה כמוהה
לאבד הכל, להגיע למקום הזה, לבית החולים, למחלקה, מה גרם
להורייה לעזוב את הארץ ולהשאיר מאחור את ילדתם?
דפדפתי על גבי הדפים, קורא בקריאה מהירה חלקי שורות, מביט על
התאריכים, על הימים על התחלפות העטים והכתב המשתנה.

המילים "מאושרת" "אוהבת" "רונית" "רותי" קפצו לי כל הזמן מול
העניים, ניסיתי להבין את סיפורה, את יומנה של הילדה שלא הצלחתי
להבין, מבין שכל רגע היא יכולה להיכנס לחדר ולתפוס אותי
בקלקלתי, או יותר גרוע אחת האחיות שתראה אותי עושה דבר כזה
חמור.
המחשבות התרוצצו במוחי אך עם זאת לא יכולתי לעזוב את העיון
ביומן.

העברתי את הדפים לסוף, לימים האחרונים, שמתי לב שהתאריך האחרון
היה כמה ימים לפני אישפוזה של רותי בבית החולים, חיפשתי את
הדבר הסודי שאותו הסתירה, את התשובה לכל שאלותיי ולא מצאתי.
דפדפתי עוד ועוד הפעם ביתר תשומת לב, עובר על הדפים שכבר קראתי
מנסה למצוא את הדבר שפספסתי.
שמתי לב פתאום שיש כמה דפים מודבקים אחד לשני, בגלל הדפדוף
המהיר לא שמתי לב לכך לפני כן, עכשיו התלבטתי אם לפתוח את הדבק
המחזיק אותם או להשאיר זאת כך.
הסקרנות כבר הייתה מעורבת בהתרגשות, ידעתי שאני על סף גילוי
הסוד, פריצת הדרך שתגרום לי לפצח את סיפורה של רותי ודרך כך גם
לעזור לה.
אך ידעתי שברגע שאגע בדבק לא תהייה לי דרך חזרה, רותי בוודאי
תגלה על כך.

הרצון לעזור (או הסקרנות) ניצח, וקילפתי את נייר הדבק מעל
הדפים, מתוכם נפלה תמונה נוספת ושוב של שתייהן אך הפעם ניראו
שתי הילדות מחובקות העניים של רותי הביטו על חברתה, רונית,
באופן שלא ישתמע לשום פנים.
היא מאוהבת בה, פתאום הבנתי.
הן היו נאהבות.
המחשבה קפצה לי לראש והתיישבתי בהלם על המיטה,
איך לא חשבתי על כך קודם?
המשכתי לקרוא את הכתוב ההלם שלי גובר עם כל מילה, לא יודע אם
זו המצאה של נערה הלוקה בנפשה או אכן סיפור אמיתי, הבטתי שוב
על התמונות שבידיי מבחין בשינוי הקיצוי - באחת ניראו שתי
חברות, ילדותיות משהו, ובשנייה נערה מאוהבת, שכן רונית הביטה
ישר למצלמה ולא ניתן היה לנחש את רגשותייה, ידייה שהונחו על
מותנייה של רותי בצורה מתגרה למצלמה גופה נשען על גופה של
חברתו היוו את הרמז למיניות הפורצת בין שתייהן, עכשיו גם שמתי
לב לדברים שלא ראיתי קודם, והכתיבה פתאום ניראתה הגיונית -
ומצמררת.
רשמתי לעצמי שתי הערות חשובות - היומן נכתב בגוף שלישי ובתמונה
השנייה כמעט ואי אפשר היה להבדיל בין שתי הנערות, צבע שיערן
וצורתו היו דומות, מבנה גופן וגובהן זהה.
סיימתי לקרוא את הדפים המסותרים, מבין שבידיי כל המידע שאצטרך,
שאוכל להוציא מיומן זה.
הידקתי את נייר הדבק בחזרה למקומו מקווה שהיא לא תבחין בשינוי,
החזרתי את התמונה למקומה ואת היומן מתחת לשמיכה ויצאתי מהחדר,
בדלת נתקלתי ברותי.
לרגע איבדתי את עשתונותיי, היא הביטה בי במבט חסר הבנה
רצית לראות אותי ד"ר?
כן, כן..., חיפשתי אותך, רציתי לבקש אם נוכל לדחות את הפגישה
שלנו?
היא הנהנה בראשה, מאשרת ונכנסת לחדרה, הסתובבתי אלייה והוספתי
- אני אבוא לקרוא לך שאתפנה.
היא הביטה על מיטתה ואז הרימה מבטה אליי, מיהרתי להתרחק מחדרה
לפני שתראה את האשמה הצועקת ממני.
הייתי חייב זמן לעצמי להבין את הדברים הכתובים ביומנה של
הנערה.

הלכתי למזכירת המחלקה וביקשתי את סיכומייה של ד"ר דפנה בקשר
לרותי, חיכיתי כמה רגעים ולאחר שניתנו לי הסיכומים הלכתי
לחדרי.
כשהגעתי לחדרי נעלתי את הדלת וניתקתי את הטלפון, הייתי זקוק
לשקט, לזמן ולהתרכזות מירבית.
פתחתי מחברת חדשה והתחלתי לעלות בה את הדברים שזכרתי מהקריאה
ביומן.
לאחר שסיימתי קראתי שוב ושוב ונזכרתי בעוד פרטים והוספתי גם
אותם, לאחר שבדקתי והחלטתי שזה כל המידע שאספתי מיומנה של
הנערה, פתחתי את סיכומייה של דפנה ופרשתי אותם לפניי.
בין הסיכומים שלי, של דפנה והקטעים מיומנה התחלתי לסגור את
החורים בפזל שהיו חסרים לי.

פתחתי דף חדש במחברת שלי והתחלתי לכתוב את סיפור חייה של רותי
כפי שהתגלה אליי.
לאחר שסיימתי הבטתי בשעוני, מבחין בהפתעה שעברו 4 שעות מאז
נכנסתי לחדר עם סיכומייה של דפנה.
העניים שלי כבר היו מותשות וגופי היה עייף.
חיברתי את הטלפון חזרה והתקשרתי למחלקה, ביקשתי מהאחות שתודיע
לרותי שאני מתנצל אך פגישתנו תידחה למחר ומסרתי שאני נוסע
הביתה.

למחרת בבוקר ידעתי שאצטרך להתייצב בפניי רותי ולהתעמת איתה על
המידע שהיה בידיי, לא מצאתי כל אפשרות מלבד לספר לה שאכן הצצתי
ביומנה וקראתי בו.
ליבי היה כבד עליי בשל המחשבה על הוידוי, וניסיתי לברור את
מילותיי כדי לגרום כמה שפחות נזק, ידעתי שלמעשיי יהיו השלכות
רבות על הנערה ועל אמונה באנשים.

לאט לאט גיבשתי לעצמי תוכנית פעולה, התקשרתי לדפנה וביקשתי
ממנה שתפנה לי זמן הבוקר לפגישה, כשהגעתי לבית החולים נשאר לי
בערך שעה עד לפגישה עם דפנה, התקשרתי למחלקה וביקשתי שיודיעו
לרותי להגיע למשרדה של דפנה עוד שעה וחצי, שוב, פיזרתי לפניי
את כל הסיכומים מעיין בהם שוב למרות שהייתי בטוח שלא שכחתי
דבר.

דפנה לא הבינה כל כך מה אני רוצה ממנה אבל הסכימה ללכת איתי
בנושא ולתמוך בי.
רותי דפקה על הדלת ונכנסה.
הייתי לחוץ קצת ונורא קיוותי להצליח בתוכניתי.
ביקשתי ממנה לשבת מולי, לצידה של דפנה, ניסיתי לתת לה להרגיש
בטוחה.
'אני רוצה שנדבר היום על רותי',  אמרתי.
דפנה הסתכלה עליי לא מבינה, ורותי הרימה אליי עניים, לשנייה
חשבתי שאני מזהה שם פחד אבל אולי רק דמיינתי.
'אני רוצה שתספרי לי את על רותי.'
'מה לספר?'
'מה שאת רוצה. בואי נתחיל מצבע ענייה'
מזווית עניי ראיתי את דפנה זזה באי נוחות, מביטה בי בחוסר
הבנה, שתיינו יכולנו להבחין שענייה של הנערה שישבה מולנו אינו
כחול לרגע פחדתי שאולי היא לא תעשה את מה שביקשתי ממנה אבל אז
התעשתתי והמשכתי להתרכז בנערה שישבה לפניי.
'כחול'
'ומה צבע שערה?' המשכתי לשאול, מתרווח במקומי ומנסה לשמור על
גישה רגועה, מפחד שתשמע את הלהט בקולי.
הנערה הביטה הצידה מלמלה משהו שלא הבנתי ואחרי רגע הוסיפה
'חום'
המשכתי לשאול שאלות באותו סגנון, איזה בגד היא אוהבת, איזה
מקצוע היא אוהבת, איפה היא אוהבת לטייל וכו' עד שהרגשתי שהנערה
שישבה מולי הייתה רגועה, הייתי זקוק לזה כדי לשאול את השאלה
הבאה ולקבל את התשובה הכי נכונה.
'את אוהבת את רותי?'
דפנה שמה עלייה את ידה ונרכנה עלייה כמו שביקשתי ממנה מראש
הנערה עצמה את ענייה ונשענה על הספה אצבעותייה מטיילות על
ירכייה מתקרבות לאט לידייה של דפנה.
'אני אוהבת את רותי'
'את מתגעגעת אלייה?'
'כן, מאוד'
הרגשתי את ידיי מתחילות להזיע
'רותי הכעיסה אותך?'
ענייה היו עדיין עצומות, ידיה של דפנה עוד מונחות על ירכייה,
הבחנתי בשינוי הקל שחל בה, אצבעותייה נקפצו לאגרוף אך לאחר כמה
שניות חזרו שוב לטייל על ירכייה נוגעות לא נוגעות בידייה של
דפנה.
'רותי אוהבת אותי'
'ואת הורייך?'
שתיקה.
אני ודפנה הבטנו עלייה במעין מתח מסויים, ענייה העצומות ראשה
שעון לאחור על הספה ושפתייה ממלמלות מילים לא ברורות.

4 שעות היינו סגורים בחדר אני, דפנה והנערה.
כשיצאנו משם דפנה התקשרה למשטרה ודיווחה על הפשע.

כשהגיעו החוקרים הם מצאו את שלושתיינו יושבים בחדר באותו מצב,
אני יושב בכסאי, מותש ומזיע, דפנה מחבקת את הנערה, שעכשיו כבר
ידענו ששמה רונית, ורונית מקופלת על הספה, ראשה בין ידייה
וגופה מונח בתנוחת עובר.

רותי ורונית היו חברות טובות שבמשך הזמן הפכו למאהבות, למרות
גילן הצעיר.
אמא של רונית לא אהבה את הקשר שהתפתח בינהן וניסתה למנוע מהקשר
להתפתח עוד, בשלב מסויים היא נקטה בצעדים קיצוניים וביקשה
מרותי לא לבוא יותר לביתן.
רותי ורונית לא יכלו לסבול את הפרידה ותיכננו איך יברחו מהבית,
בפעם הראשונה ברחו שתייהן לגן ציבורי אך אמא של רונית מצאה
אותן ולקחה אותה הביתה, את רותי הן השאירו שם.
באותו לילה רותי עברה התעללות מחרידה, בבוקר רונית מיהרה לגן
הציבורי ומצאה את חברתה מלאת דם וחבולה, רותי לא הצליחה להוציא
מילה מגרונה ורונית לקחה אותה למקום מחבוא ושם טיפלה בה עד
שהחלימה.
אמא של רונית שחשבה שהיא הולכת לבית הספר לא דאגה ואפילו שמחה
על כך שכבר אינה רואה את רותי מסתובבת עם ביתה.
לאחר זמן מה רותי החלימה מפציעותייה, אך רונית נשאה בליבה אשמה
כבדה והחלה לפתח שנאה עזה לאימא, בסתר ליבה האשימה את אימה
בפגיעה של רותי שכן אם לא הייתה מגיעה אותו יום מכריחה את
רונית להגיע הביתה דבר לא היה קורה.
מאז היחסים בינהן השתנו, רותי לא דיברה הרבה מאז, ורוב הזמן
רונית הרגישה שהיא נמצאת במקום אחר בכלל.
המצב בביתה של רונית התדרדר במהרה, רונית האשימה את אימה בכל
ההתפתחויות וסירבה לעשות משהו מלבד להיות עם רותי.
האהבה שלהן הפכה לאובססיבית ובשלב מסויים אמא של רותי החליטה
לקחת את ביתה ולנסוע למשפחתה.
תארתי לעצמי שזה מה ששבר את שתי הנערות..


לאחר שעצרו את רונית החזירו אותה לבית החולים להסתכלות.
את אימה, או מה שנשאר ממנה מצאו במחסן נטוש בקרבת גם
השעשועים.
ביומנה פורט הרצח המחריד של שתי הבנות את האם, על ידי מכות
בפטיש בראשה.

לאחר הרצח רותי השתגעה לגמריי ואיבדה כל קשר עם המציאות, ערב
אחד היא תלתה את עצמה בביתה של רונית, היא השאירה לרונית מכתב
בו כתבה על הסבל שסבלה מאז אותו לילה, על הפחד מהחיים ועל רגשי
האשם על מותה של אימה.
היא התנצלה בפנייה על הצער שהכניסה לחייה וביקשה שלא תשכח
אותה.

רונית הגיעה לביתה ומצאה את רותי תלוייה במרפסת, היא ברחה משם
והתחבאה במרתף הבניין, אחד השכנים שראה את דלת הבית פתוחה נכנס
לבדוק מה קרה ומצאה אותה תלויה, הוא גם הזמין את האמבולנס
ובגלל הדמיון הרב בין שתי הילדות טעה בזיהוי ואמר שזו רונית.

רונית מצאה את עצמה מסתובבת ברחובות, לא מצליחה להתאושש ממותה
של חברתה, אהובתה.
לאחר זמן מה אימצה לעצמה את דמותה של רותי, הציגה את עצמה
בצורה זו, והסתובבה ברחובות עד שאיבדה את הכרתה כתוצאה מתת
תזונה וככה הגיעה לבית החולים.

במשטרה הוסיפו שהוציאו את גופתה של רותי מהקבר ועשו לה בדיקות
וניתוח שלאחר המוות כדי לנסות לפענח את זהותה, הם הצליחו לאתר
אותה כנעדרת שברחה מהבית לפני כמה שנים, כשיצרו קשר עם אימה
מצאו אישה מבוגרת, בודדה שסיפרה שרותי ברחה לאחר התעללות חוזרת
מצד אבייה שעלייה האם כלל לא ידעה אלא רק לאחר שהילדה ברחה.

רונית נשארה במחלקה שלי עוד שנים ספורות לאחר מיכן, לא היה בה
שום רצון לצאת ולהתמודד עם העולם, למרות שניסיתי להראות לה
שאין מה לפחד מכך.
היא חיה את כאבייה של חברתה שוב ושוב דרך היומן שהסתבר שהיה
משותף לשתייהן ולא הצליחה להתנתק מהמוות שאפף אותה.

לבסוף הצליחה לתלות את עצמה עם סדין במקלחת בית החולים, על
זרוע היה חרות המשפט - אני חזקה מהרוח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איפה גינס
כשצריך אותו?






עמוס מהמוסד
בשאלה מספר
3948593859 שלו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/10/02 11:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איש הזמנים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה