[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איש הזמנים
/
אשת לוט

השביל היה ארוך. כל כך ארוך שחשבתי שאני עוד במיטה חולם.
ושיירה של אנשים הלכה לך בשקט, דממה לא טבעית בין עשרות
קברים.
ואני התמקדתי בשנייהם, יותר נכון בידיים של שנייהם שהלכו מרחק
רב ממני ובכל זאת הכי קרובים.

אבא שלי פעם אמר לי שכשיוצאים מבית העלמין צריך ישר לזרוק את
הבגדים לכביסה ולהתקלח. כי הרוחות הרעות ששוכנות שם נדבקות בנו
וזה מסוכן במיוחד לנשים כי הם נכנסים להן לבטן ויכולים לפגוע
בעוברים.

הלכתי ככה מסתכל על הידיים שלהם, ידו פרוסה רחבה, ידה שלה
מכווצת בתוך ידו. הבטתי בהם ושתקתי.
הולך ככה, בין קברים דוממים, שדים זוממים על בגדיי, את נפשי,
בשביל רחב לעבר החוץ.

בצד שמאל היו קברי התינוקות. בלי לזיז עניי מהידיים שמולי
ידעתי את זה, מביקורי הרבים שם בבית העלמין העירוני, כבר ידעתי
את מיקום הקברים והתפלאתי כל פעם מחדש על ההתמלאות הזו של
המקום, כאילו לא סגרו זה מקבר את בית העלמין ובנו חדש שגם הוא
מתמלא בקצב מהיר למדיי, אז איך עוד יש אנשים שבאים לשם? קברים,
איזה אנשים.

המשכתי ללכת בשביל התמונות נעות בראשי כמו סרט שחור לבן של
הזמן שהיינו קטנים ואתה עוד היית שם ואבא הקרין את הסרטים
ממקרן ישן וסבתא תלתה בד על הקיר בחוץ ואנחנו ישבנו בחצר.

איך ישבת שם ולא הגנת עלי. איך שנאתי אותך בעודך בחיים והייתה
לי החוצפה להתאבל עלייך במותך.
חוצפה. שלא נגיד צביעות.
למה לא? נגיד גם נגיד.

הידיים התקדמו בקצב מהיר יותר, כאילו רואות את הגדר ומצפות
להגיע אלייה,
ואז עשיתי את הטעות והסתיתי מבטי מהם, ומהידיים האלו שבתוך כל
המוות נתנו לי שלווה וביטחון, והבטתי אחורה, כאילו אשת לוט לא
לימדה אותי כלום כאילו לא הייתי שם בכל שיעורי התנ"ך בבית ספר
שבהם לימדו על העונש של אשת לוט שהביטה אחורה והפכה לניצב מלח.
מי בכלל רוצה להיות ניצב מלח?
וכאילו לאות הזדהות עם לוט ואישתו הדמעות החלו לזרום על פניי,
כאילו שלב ראשון להתמלחות.
כמובן.
(נו אז אין מילה כזו.. מותר לי).
וכחלק שני בהזדהות הרגליים קפאו לי והחליטו שעד פה והן לא זזות
יותר.
התחלתי להרגיש ממש כמו אשת לוט אז אפילו לא טרחתי לנסות לזוז.
למה להילחם בבלתי נמנע?
כבר רצתי 700 צעדים קדימה במוחי המעוות וחשבתי על זה שיכתירו
אותי לאדם שהמשיך את מסורת אשת לוט ויביאו את ראש העיר וההורים
ירגישו גאווה - סוף סוף נהייה ממני משהו, ואני אשאר שם עם
הרוחות והשדים והנשמות והמבקרים אראה את כולם ולא אדבר (לא
שאני מדבר עכשיו) רק אצפה זה בכלל התפקיד הכי טוב.

ואז הידיים משכו אותי, הידיים השלובות שראיתי מיקודם, התפרקו
בשבילי, בשביל למשוך אותי איתם, והוא שם ידו על כתפי, והיא
חיבקה אותי, וככה צעדנו על השביל הזה החוצה מבית העלמין.

ככה - אני והם. בשקט.
רק הדמעות המלוחות שהתייבשו על פניי עוד היוו תזכורת עצובה
לאשת לוט שכנראה לעד תישאר לבדה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש כאלה שיש
להם,
ויש כאלה שיש
להם אפילו
יותר.



(הא הא,
העניים על הזין
שלי)



אביה האיום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/10/02 11:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איש הזמנים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה