New Stage - Go To Main Page


[אימא, דרך אגב - החלק האחרון ברומן]

[שתינו על הדשא, בקרבת מקום למגורינו. בעיניי היא נראתה חסונה
דייה לענות בכנות על שאלות שהטרידוני. היססתי, שתקתי, הבחינה
במתרחש במוחי, ובדאגה גלויה שאלה אותי מה יש לך, עמליה, מה
קרה, את חולמת ומוטרדת. הנהנתי בראשי. נכון, אני רוצה לשאול
אותך משהו, אבל לא יודעת איך לשאול בדיוק, או מה בדיוק השאלה.
תשאלי, מה יכול לקרות.] תגידי לי, את באמת בטוחה שזה מה שאת
רוצה בחיים, להיות ספרית, או ש- - או שזאת התלהבות רגעית, את
מבינה אותי, כשהיינו קטנטנות רצינו להיות אחות, אחר כך גננת,
אחר כך מורה, ותמיד רצינו קודם כול להיות אימא, סליחה, אני לא
יודעת אם הבנת אותי, ברברתי בדרך. מבוכתי הייתה ניכרת ובולטת
במידה שניתנה לזיהוי מיידי.
כן, השאלה שלך ברורה.
לא רציתי שתיפגע, בשום הון שבעולם, כך שבטרם תענה הוספתי
בהדגשה יתרה, תראי, הציונים שלך כאלה גבוהים, את מבינה, ובכיתה
שהייתי קודם היו כמה ילדים שתכננו להם קורס טיס, או לימודי
רפואה, משפטים, אני יודעת מה עוד, והציונים שלהם על-הפנים, אבל
זה לא מפריע להם, אני בטוחה שממשיכים לתכנן להם אופציות כאלה.
וגם בכיתה שלנו יש כאלה. ואת יודעת שאני עצמי, ואני דוגרית,
למה לא, לא באה מבית של מפונדרקים. אצלנו עובדים קשה מאוד,
במשמרות - הקפדתי להישאר צמודה לגרסה הרשמית, הרי היינו כבר
בימי האימא הפסיכיאטרית, או לפחות האחות הפסיכיאטרית הראשית -
ובכל זאת אני עוד לא החלטתי מה אהיה, רק יודעת שאני רוצה
להמשיך ללימודי תיכון. היא הבינה יפה-יפה, ידעה יפה-יפה על
הילדים שלא חוננו בשכל מי-יודע-מה, שמעה כמוני את
חלומותיהם-תוכניותיהם, ידעה כמוני שאני יודעת שהיא יודעת שאף
אצלי אין מלקקים דבש, ידעה כמוני שלא על כסף דיברתי, ולמרות
זאת התייחסה להיבט הכספי. בעקיפין. תשמעי, עמליה, ניסתה להסביר
לי, אני באמת יודעת את זה, אבל את יודעת, אף פעם לא רציתי
להיות משהו אחר. כן, נכון, כשאנחנו קטנים אנחנו רוצים להיות כל
מיני, האחים הגדולים שלי רצו להיות שוטרים, ואיפה זה עכשיו, הם
צוחקים. אבל את יודעת, יש הרבה אמנות בלהיות ספרית טובה, את
יכולה להפוך אחת שנראית כזאת-לא-עלינו למישהי שתיראה יפה, את
גם יכולה ללמוד מניקור ואיפור, ואני ראיתי ממש יצירות שיצאו כל
אחת מלכת יופי ונכנסו איזה גועל נפש. ותמיד יש עבודה. אפילו
בבית אפשר לעבוד. וזה מכובד, את יודעת, את פוגשת כל מיני
מפורסמות שמפקידות את ראשם בידייך, שתמיד יבקשו אותך, אם את
ספרית טובה, וגם מביאות לך מתנות לחגים, ונותנות טיפים שמנים,
ככה שאת עצמאית, ויש לך המון זמן בשבילך.
היא לא אמרה את המשפטים השגורים שהתאפיינו ב-לילדים שלי יהיה
כל מה שלא היה לי, כשאהיה גדול אצלי בבית יהיה הרבה-הרבה יותר
טוב. היא לא אמרה את ה-אצלי בבית חייבים לעבוד, זהו זה, אולי
אלמד בתיכון ערב אחרי הצבא. היא לא אמרה את ה-ההורים שלי יהרגו
אותי אם אופיע להם עם חלומות כאלה. ואילו אני נותרתי נוטרת
בכרמי האובדן. והיא - זרתה מלח על פצעי, בעוד קיוויתי לצורי
מרפא ומבריא.
אבל זה - כלום, סתם היסח-הדעת.
קרביי קמו עליי בעקבות מפגש מקרי וקשה. חברתי זו לקחה אותי אל
ביתה של דודנית בגילה, בשכונה אחרת שעדיין עמדה על צריפיה,
והדודנית למדה בבית הספר הסמוך. ביתה היה צריף שהורחב, למעשה
המשפחה התגוררה בכל הצריף כולו על שני מדוריו, ואיתם התגורר גם
הסבא-רבא. הוא שגזר מה יעלה בגורל הילדים. ואין מה להעיר - כל
הילדים כולם היו מצטיינים בלימודיהם ושמחים בעליל. אותו את
יכולה לשאול מה שאת רוצה עודדה אותי חברתי, כמו ששאלת אותי.
דודניתה הסכימה לדבריה. הסבא-רבא היה אדם מרשים לכל הדעות,
ראייתו נחלשה אבל שמיעתו נותרה חדה כשהייתה. הוא מבין ומדבר
עברית, אמרו לי, שמא היסוסיי נובעים ממקור זה, באמת, תשאלי
אותו ואל תתביישי. שתיהן הובילו את השיחה לכיוון העתיד ולא
התקשיתי לנסח את ספקותיי: למה שייצאו כבר לעבודה, הרי כמוני גם
הם צריכים זמן, אנחנו עדיין קטנים, זאת ההזדמנות לחשוב ולבחור
מה באמת נרצה להיות כשנהיה גדולים, וגם תהיה לנו תעודת בגרות.
יהיה יותר קל.
הסבא-רבא חייך בחיבה, שיחק בחרוזיו ובזקנו.
בנתי, זמן והזדמנות - זה מה שיהיה להם בשפע. בינתיים הידיים
תהיינה עסוקות, הלב יהיה פנוי, הראש יהיה צלול. אם ירצו
בעול-לימודים לאחר-מכן - אעודדם. מה לך בנתי חביבתי, הריני
מבטיחך כי טוב יהיה להם. בביתנו זמן והזדמנות כיום הזה ניתנים
בטרם יקימו משפחותיהם.
רוגע מעין זה לא ידעתי, לא שיערתי את קיומו, לא כמהתי לו - לא
הכרתיו, כיצד אכמה לו. או-אז קרביי זעקו הצילי עצמך מציפורני
עצמך. אין לי מושג מה אמרתי. אם בכלל. יש לי מושג ברור מה היה
כשיצאנו שלושתנו: השתחררתי מן המועקה, או מציפורני עצמי,
והתלוצצתי בחברתן, מיץ וגזוז, שיחות חולין, ריצה על כרי הדשא.

הפוגה רצויה. שהסתיימה כשחזרתי הביתה. כצפוי.
כי אז מי היה אומר. ומה אתם אומרים, ילדים בכירים לאלוהים,
ואין ביניכם רבים על הבכורה, ואין בכם מלינים על הבחירה. אף לא
קמצוץ פלפלון אדום-חריף. אף לא קורטוב ארס הצפע. אך סחוג בריא
בירוק ובאדום. קטטות לא היו, אלימות לא הייתה, אך ורק נועם
ובינה וחיבה. תתביישי לך עמליה. שנתבייש כולנו. תתביישו לכם
בני טובים מפונדרקים ותובעניים. כמו חולות טובעניים. ועל אלה
האנשים הנעימים הוטל לחלצנו מטיפשותנו ומתהומות היוקרה,
היומרה, היוהרה. תיאורים פיוטיים העליתי במוחי, סעודת ליל השבת
אצלם בביתם, הוספתי תבלינים בנוסח ביתם הדל, להם
האם-של-ביאליק-זיכרונה-לברכה, צדקת גמורה, וכולי וכולי וכולי
וגומר. וגומר. ואנחנו בחנו אותם מלמעלה-למטה-מלמטה-למעלה,
בהתנשאות, ואף עיקמו כמה וכמה את חוטמם המיוחס, וראינו בהם
אנאלפביתים בורים ועמי הארץ - וגם במקרה זה יש להוסיף וכולי
וכולי וכולי וגומר. לולא זרקתי את היומן של אותם ימים, הייתי
יכולה להעתיק ממנו, או להתבייש בהפרזותיי הרומנטיות-מהפכניות,
לצנזר, ועדיין להעתיק כמה שורות, או המעין-סיכום שכתבתי בו.
כבר סיפרתי כי כל אחת מאיתנו קיבלה יומן אישי בהגיעה
לבת-מצווה, מחברת עבת כרס שאפשר להחליפה, בתוך כריכת עור,
מעוטרת באורנמנטציה בזהב. את המנהג הנהיגה השכנה. ליומן היה
מנעול ומפתח. כשראיתי את יונה יום אחר יום יושבת וכותבת בו ואת
פניה הרציניים, שאלתיה למה היא כל כך רצינית, הלא היא יכולה
לכתוב גם בדיחות, זה פרטי שלך, אף אחד לא יציץ לך שם. זה יומן
אישי, עמליה, אני כותבת כאן פרטים אישיים, מחשבות, רגשות, לא
בדיחות. והוסיפה את הפסקה המאוסה - כשתגדלי תביני. נו, הרבה את
עוד לא הבנת ואת גדלת כאילו, רטנה נתניה, אבל עמליה אל תיעלבי,
היא אמרה לי בדיוק ככה לפני שאת שאלת אותה. אפשר לחשוב מי יודע
כמה היא גדולה. מרגלית הייתה היומן-הבא וסקרנותה הייתה עניינית
יותר משלנו. יונה, בבקשה, תקראי לנו קצת. אבל זה אישי, מרגלית.
כן, הבנתי, זה אישי, אבל אני לא מאמינה שאת כותבת שם רק עלינו,
למשל, או על מה שאנחנו עושות לך ורק כאלה. יונה כאילו התרצתה -
קראה כמה שורות יפות ונוגעות ללב ונוגות וענוגות שהעלו תמיהה
ורגישות על פניה של מרגלית, בעוד פני שתי הקטנות - שלי ושל
נתניה - חשפו פיות-בטיפול-שיניים ועיניים בהתאם, כי לא הבנו
משפט כלשהו, אם כי הבנו כמעט את כל המילים. יונה סגרה את יומנה
בצניעות - באלוהים כן, יונה וצניעות  מי היה אומר -, מרגלית
קראה בהתלהבות כמה זה יפה, יונה, את ממש סופרת ומשוררת, נתניה
שאלה על מילה או שתיים שלא הבינה, לדבריה, אני הרגשתי משהו
לא-נעים-לא-יפה מטייל לו אצלי. או ניחשתי את המשמעות, או הבנתי
יותר ממה שיונה רצתה שאבין. מרגלית מבינה - זה בסדר. יונה כתבה
עלינו, על עצמה, בציפוי שוקולד ובגדילים זהבהבים, ובעלת נעל
הבדולח ובת הים האומללה היו שתיים מבין כמה וכמה עלמות נתונות
במצור ובקיטון. עדיין הייתי זקוקה לאימא, כך שנפגעתי כשזיהיתיה
בין מלכות האופל ואדוניות שאול תחתית. ייסורי הילדה שנראתה
צפרדע ומדוריה בביצה. באמת. עדיין לא בשלתי למלודרמות. מה
שהבטיח שיומני האישי לא יהיה שונה. ולא היה שונה - רק נמנעתי
מן הדימויים שהשמיעה יונה מיומנה ואשר נחרתו בזיכרוני. הלא כל
הזכויות שמורות ליונה. כאילו. אלברט איינשטיין קלע למציאות
האלוהית בדרך מוזרה: אלוהים לא משחק בקוביות, מה פתאום, יש לו
תוכנית התפתחותית מדורגת וסדורה למופת. למפקפקים בכך אפשר
להציע שיעיינו ביומני הילדות המתבגרות.
לא הגנבנו מבט ביומנים האישיים של אחיותינו. תורשה סביבתית.
אימא קבעה מתי-שהוא את הכלל - אין מציצים בדברי הזולת. כל אחת
והפינה האישית שלה, התאים שלה. הכול היה גלוי, פתוח, בלי חששות
לפלישת זרים. משום מה, גם כלל זה נזקף לחובתה - מנעה מאיתנו את
מתיקותם של מים גנובים.
ובכלל - ובכלל. לבית הספר הלכנו בתלבושת אחידה, כל בית ספר
וסימני ההיכר שלו. מתי-שהוא יונה החלה נראית זוהרת מדיי, ורודה
מדיי. בנות כיתתה למדו להתאפר באופן שלא בלט לעין, כי האיסור
היה חמור - אז מה. הבה נתחכמה. אימא הבחינה בצלליות החשודות.
אנחנו בעצמנו ראינו את יונה דוחפת פריטים לשידה בין לבניה, אבל
שתקנו. ציפינו שאימא תכעס, תרים קול, תלעג. לא. מה פתאום. קראה
ליונה אליה, כמו כל בוקר רגיל ושגרתי, מסרה לה דמי-כיס ועוד
דבר-מה, מסרה לה חריט עור נאה, אחר כך בערב נראה איך זה עובד
אמרה לה, אז להתראות בינתיים, יום יפה לכולנו. בערב קיבלה יונה
שיעור ראשון ברזי האיפור הנאות. וכך נגזלה ממנה זכות הבעיטה.
וההתמרמרות. והכעס. מרשם בדוק להתמרמרות וכעס. ובעיטה.  

והנה המעשים חזקים מן המעשייה.

מה גם שהמעשה היה בימים שלעסתי לענה תוצרת עצמית ורגמתי את
אימא באבנים פיוטיות אבל קטלניות: לו יכולתי למחות אותה
מזיכרוני, מחיי; שתימוג, שתנוד ברוח הרחק-הרחק ממני; ועוד כהנה
וכהנה.
מה המעשה - מעשה-צדק, היו שאמרו.
אלא שמילים וניסוח אלה נאמרו אחרי הלוויה, ייתכן שאחרי שבת
השבעה על אמה של אחת מבנות כיתתה של מרגלית.
לאותה הגיברת הייתה אדרת מהודרת. בסגנון אמה של ההארץ. פעם
בפעם ראיתי אותה. היה בה משהו שונה, מפחיד, בגדיה היו צמודים
מדיי, רגליה חשופות וארוכות מדיי, זרועותיה גלויות אפילו
בחורף, מעיל הפרווה מוטה ברשלנות מאחורי כתף שמאל,  וציפורניה
אימל'ה-הצילו-הצילו אפילו המלכה המכשפה בסיפור שלגייה
א-לה-וולט-דיסני יכלה לקנא בה, חיוך משוך הצדה ולמעלה, ורק
לאלוהים פתרונים על הישגיה אלה בהגמשת שפתיים, ואין כאן ולו
תיאור מופרז אחד בודד ומסכן. ההוכחות ניתנו על גופה של בתה,
חברתה של מרגלית. ציפורניה שרטטו על עור גבה אותיות אימה. מדי
פעם שיניה ננעצו על זרועותיה. הילדה הייתה אומללה - ללא ספק.
הילדה ייחלה למותה - ללא ספק. הגיברת תמיד הייתה מבושמת, כיאה
לעשירים, וכך נראתה, אם כי אז לא ידעתי על קיומם של שיכורים -
למעט הקבצנים שהתגלגלו ברחובות. לא הייתה מיתה משונה שהילדה לא
חלמה עליה בשביל אמה. וזו מתה. מיתה משונה. באמבטיה. מלאה
בשמפניה. ובשברי בקבוקים. באחד מהם שיספה את גרונה-היא. איך -
החשדות עלו-נפלו-עלו-נפלו. מי יכול לשסף את גרונו-הוא. היא.
בין אלה שהגיעו ללוויה, או לשבעה, הייתה אישה קשישה ונאה מאוד.
לא התאימה לנוף. נוכחותה השרתה שפיות ושלוות נפש. הלכתי עם
מרגלית נגד רצוני, אבל היא התחננה שיונה ואני נלווה אותה - אני
מתה מפחד, אמרה. גם אני, אמרתי. נתניה הייתה קטנה מכדי שניקח
אותה, אבל אם לפחות שתיכם תהיו, לפחות שתיכם, בבקשה-בבקשה.
הטיפוסה הזאותי מסוגלת להופיע לנו שם ומי יודע מה יהיה, לפחות
שתיכם, אין לי לב להשאיר אותה לבד, מסכנה, וחוץ מזה, הרי
חושדים בה, בטח שמאשימים אותה, כבר חקרו אותה מהמשטרה, תתארו
לכם, היא שנאה את האימא האיומה הזאת, אבל להרוג אותה ככה היא
לא מסוגלת, והיא הייתה מתה קודם, איזה אנשים רעים, לא יודעים
כבר מה להמציא. יונה אמרה: נלך, אבל לא נישאר שם להמתין עד
להופעת הגאלה של האימא. הלכנו אל ביתה. ללוויה עצמה לא הלכנו,
היינו קטנות - אני הייתי קטנה.  
מותה של האימא הזאת הטריד אותי. במבוך אפל, פנימי, לא הייתי
נקייה. שם התרוצצו כל מיני מחשבות עליזות וקודרות, הגם שלא
הגיעו לרמת מיתה משונה. אולי אימא תמות, פשוט לא תתעורר בבוקר
- וזה היה המוות הקשה ביותר שיכולתי לדמיין -, ואז נהיה יתומות
קטנות, והדודים מאמריקה ייקחו אותנו אליהם, ושם נהיה עשירות -
עד כיתה בית', אולי גימל', נהגתי להוסיף מטעמים של האסופית
וסינדרלה, אוליבר טוויסט והלורד הקטן -, ויטפלו בנו יפה כי
נהיה יתומות קטנות ומסכנות נורא. מתוך אלה סברתי כי הילדה
היתומה הרגישה משהו דומה: נורא יתומה, נורא מסכנה, נורא עשירה,
ובלי דודים ודודות מאמריקה, אבל מה זה כסף במקרה שלה. האבא
העשיר המיליונר היה אמור להגיע ללוויה. רק אז נודע לנו שהילדה
לא הכירה אותו כי הוריה התגרשו כשהייתה תינוקת. עד מות אמה
סיפרה שהוא בנסיעות, בעבודה. הבנו יפה-יפה למה. ברוח זו נכנסתי
אליה עם יונה ומרגלית, אני אחריהן, שהאימא המבושמת לא תופיע לי
פתאום. לא תודה. האישה הקשישה נראתה בעיניי בת מאתיים
כמו-כלום. היא הייתה סבתה של זו שהתאבדה. גידלה אותה, ותגדל את
נינתה. האב נראה מישהו מהוה שהלבישו עליו חליפה מחויטת ועניבתו
נצצה בסיכה. כל הדירה עשתה רושם חזק, אף יותר מזו של ההארץ,
נוצצים למיניהם הרעישו את השקט, גביעים מעוטרים בנוצצים אף הם,
מגשים מעוצבים בצורת פסלונים - זוועה מהלכת על גלגלי רעשנים של
רוע-טעם. בהתגלמותו. היתומה המסכנה הייתה יתומה-באמת ומסכנה
על-באמת, ישובה בין האב המהוה לאיזו אישה גדולה, שופעת, אולי
ו/או כנראה אשתו השנייה של אביה, לפתע אמה-החורגת-נו-באמת, מה
עוד להוסיף שלא צרם עד כה.
מה-עוד-תבקשי-מאיתנו-מכורה-ואין-ואין-עדיין. זוועה מהלכת,
זוועה עומדת, זוועה יושבת, זוועה.
וזה היה בדיוק מה שהיה חסר לי ולפיוטים שלי. הצילו אימל'ה שלא
תמותי לי.  
מיקדתי את עיניי באישה הקשישה, שמתי לב שיונה ומרגלית עשו
כמוני, נאחזתי בידיהן, התפללתי לטוב. פתאום מרגלית משכה בידי
וקראה ליונה, תסתכלי, מסכנה באמת. היתומה הטרייה הייתה מוקפת
אנשים בעלי נשמות טובות ומטרידות. שמענו שחקרו אותה כשאמה
נתגלתה בחדר השירותים, וכעת עברה שוב חקירת שתי וערב בשאלות
שהבטיחו ריצוף ישיר ועשיר עד לגיהינום, ובלי תחנות ביניים.
נורא. בואו ניקח אותה, נציל אותה מהם, באמת, היא עוד לא
בת-מצווה, רק בעוד חודשיים, היא לא חייבת כאן שום-כלום.
שיתפוצצו. לא נצליח, מרגלית. אז אולי בעזרת הסבתא. גם היא לא
חייבת כאן שום-כלום. האישה הקשישה ניחשה את כוונותינו, קמה
ובאה לקראתנו. בואו, זה לא בשבילכם, זה לא בשבילה. יש פינת
אוכל מוארת ומאווררת ליד המטבח וכל אלה לא מכירים את המקום. לא
יפריעו לנו. תמתינו שנייה בלבד. ניגשה אל הילדה שנראתה כמו
כיפה אדומה בבטנו של הזאב, למרות צבעם הכהה של בגדיה. לא הייתה
להם ברירה - שחררו את טורפם. הסתלקנו בשקט. בואו, שבו, תשתו
משהו. סבתא, תספרי לנו איזו מעשייה, איזה משהו. לא צריך להיות
עליז, אני יודעת, אבל אני הולכת למות. תספרי כמו שאת יודעת. זה
עושה לי טוב.
הסבתא הייתה זריזה לגילה, נא לזכור יפה שנראתה לי לפחות בת
מאתיים, הגישה לנו מיץ, גם לעצמה, ישבה ואמרה, בסדר, תני לי
לחשוב. אבל לא שאלת את החברות שלך אם גם הם רוצות. יונה מיהרה
לומר שכן, בוודאי. מתוך נימוס. וכי מה יכולנו לומר. לא ידענו
מה תספר, ואני פחדתי להשתעמם, אבל באנו בשביל הילדה שהתייתמה
ולא ציפינו לחגיגות. ובכן, מעשה במשפחה עשירה-עשירה מאוד
שאנשיה גרו בבית ברוב הדר ופאר. כל אנשי הסביבה ידעו שהם עשירי
האזור. הכול היה טוב ויפה עד שבני הבית החלו לריב ביניהם. זה
בנה לעצמו קומה למעלה. אחר זמן גם זה בנה לעצמו קומה נוספת מעל
לקומה שנבנתה. גם שלישי רב ובנה לעצמו קומה מעל המדרון, הווה
אומר, מתחת לקומה המקורית. רביעי בא ובנה לעצמו קומה נמוכה
יותר. הוסיפו לריב - הוסיפו לבנות מעל ומתחת. בקומת המקור נותר
זוג. בני הזוג היו רבים וממורמרים, כי לא היה כבר מקום לבניית
קומה נוספת, שאחד מהם יעבור מן הבית. האישה אמרה לבעלה, מה
דעתך שנזמין את מגדת העתידות של המחוז. הבעל הסכים. הלך והביא
אותה כמעט בכוח הזרוע, כי מגדת העתידות הייתה מגידה את עתידם
של האנשים רק בביתה. כשהגיעה אל ביתם וראתה את הקומות הרבות,
אמרה בלבה, אלה יגיעו שאולה דרך השמים, אלה כבר הגיעו שאולה.
ואלה שבכאן נקרעים. חשבה וחשבה, עד ששאלה אותם: כמה כסף אתם
תשלמו לי אם אגיד לכם עתידות טובים, ומה אתם תעשו לי אם אגיד
לכם עתידות קודרים. בני הזוג נדהמו משאלתה ואמרו לה, והרי
אנחנו חשבנו שאת מגדת עתידות נכונים. זה מקצועי, היא אמרה, אבל
לבי-לבי עם אלה שעתידם קשה, או תלוי בדבר. ועתידכם תלוי בדבר.
עמדו להתקוטט בנוכחותה על גובה הסכום שישלמו לה. הנה בזה הדבר
תלוי עתידכם, היא אמרה, אלה שכבר אינם פה בנו למעלה ובנו למטה
וייפגשו כולם בשאול תחתית, אם מלמעלה או מלמטה. כך גם אתם.
הקצבת שנים ודמים ניתנה לכם, הקצבת מעשים ניתנה לכם, שנים
ודמים נלקחו מכם על-ידי מעשיכם. ובכם תלוי דבר עתידכם. אין אני
זקוקה לממונכם. מגדת העתידות יצאה לבדה ובני הזוג יצאו אחריה,
מבקשים את פשר דבריה. והנה באחד העיקולים של הדרך ראו את ביתם
והבינו. מבנה מפלצתי פרץ לכל עבר, פלש אל-על ופלש לעמק.
ערמות-ערמות ניצבו סביבו - הממון הדמים והאוצרות שכל בעל קומה
צבר ואגר. ובכן, ילדות יקרות, עד כאן הסיפור, או המעשייה. ואני
יודעת שאתם סקרניות לגבי בני הזוג, מה החליטו לעשות. ובכן, אין
המשך או סוף, אבל נראה לי שהם ראו, הבינו, לא ידעו כמה שנים
ומעשים עדיין קיימים בהקצבה שנועדה להם, אבל החליטו שהדמים
יישארו שם, והם יפנו להקים בית קטן משלהם במקום אחר. וזה בדיוק
מה שאני הייתי עושה, אמרה נינתה. וזה בדיוק מה שאנחנו שתינו
נעשה, אמרה הסבתא-רבה.
הסרתי את האיפור שהקשישה העניקה למעשייה שסיפרה - יש הקצבה. כך
או כך, אמה של הילדה הייתה מתה. כך או כך, אימא שלי תמות.
חלומות, משאלות לב שלי - אינם מעשים שלה. אף לא חלומות ומשאלות
לב משלה. איזו הקלה ברוכה. ממש.
הקלת מה בלבד. בשבילי. הלא הסבתא-רבא ניחמה את נינתה, לא אותי.
לא ידעה עליי, על המבוך שלי, על אסתריון המינוטאורוס שרבץ
והמתין ופילל למותו ונכפה עליו לטרוף כל הבא אל פתחו. אצל
הילדה היתומה-באמת הוא מת. היא חיה חופשייה ממנו. האימא מתה,
הייסורים מתו, הקצבת המעשים השנים והדמים שהוקצבו לה - מכאן
ואילך אין אימא שתפריע, או תיקח, או תעוות. ואם לא די בכך, הרי
על עור גבה יישארו לעולמים השרטוטים האכזריים, לא יימחו,
עמוקים מדיי. יופי לה. נקייה-נקייה. היא. אבל מה איתי. החרדות
החדשות פעלו לכל כיוון. השוויתי בין האם המבושמת לזו שלי. לא
ייחלתי לעצמי אימא כזאת - מאזן האימה. או-אז התחלתי לעקוב
אחריה, להקשיב למאמריה ולהבין אמרות-כנף שאימא הייתה משנה -
יונה סברה שמתוך היותה אנאלפביתית, הרי לא יכלה לקרוא אותן.
אלא שאימא כבר העירה, ולא-פעם, שהיא לא אנאלפביתית באוזן. מה
פתאום. איפה. אימא הבינה יפה וטוב וידעה את כוונותיה. הכול
צפוי והרשות לקויה. צפוי מה שאנו עושות לה, גם מה שהיא עושה
לנו, לקוי השימוש ברשות. נורא. ומה לגבי הכול צפוי והרשות
מדומה. נחמה פיצי-פיצי-פצפונת-קטנטנה. כזאת גם הנחמה לגבי הכול
בדוי והרשות מדומה. ואין שום נחמה, אף לא הכי
פיצי-פיצי-פצפונת-קטנטנה לגבי הכול צפוי והרשות נטויה, או הכול
כפוי והרשות נתונה, או הכול רפוי והרשות נתונה, או הכול צפוף
והרשות נתונה. קומפנדיום מורכב, לכל הדעות. אבדתי.
האישה הזאת ילדה וטיפחה וגידלה אותנו וידעה את רגשותינו
הכמוסים ביותר. אולי שנאה את אמה. ואת אביה. כפי שציין אחד
הדודים בעת החתונה של יונה, הוריה חמסו את ילדותה. את השנים
היפות, בורות רצויה ומבורכת, קלאס ותופסת, חולמניות. מעשיה
טובים, גמולה מי יודע, אולי טיפלה ושנאה, ומי אמר שלא נמאס לה,
אולי הרעילה אותם כשנמאס לה, קודם את אמה, אחר כך את אביה, ומה
הקשר החזק והמוזר עם השכנה, תוך שנה הייתה פנויה להובלתה
לחופתה, בזרועות מועמד שמצאה לה שכנתה זו, ואנחנו הגמול, ולך
תבאר מה הגמול למעשינו, ומאין השקט שלה בקבלת מעשינו, הצעקות
של יונה, של כל אחת מאיתנו. ואנחנו חמסנו את אימהותה. ואת
סבתאותה. מתוק מזה אין, אמרה יונה עם נכדתה הראשונה, ויש הרגשה
נפלאה של משפחה, של משהו שונה, כאילו אני מחזיקה בידי את
התינוקת שהייתי, לא יודעת להסביר לך, את תראי ותדעי. מתוק מזה
אין, כאילו ציטטה מרגלית את יונה עם נכדתה הראשונה, של מרגלית.
ובכן, אימא החזיקה, ראתה וידעה. ומה שיונה ומרגלית לא אמרו,
שמא לא רצו לשתף אותי בעניין, שמא לא הרגישו שום דבר נוסף,
הרגשתי אני - כאילו אימא מחזיקה אותי ואת עצמה בזרועותיי
ובזרועותיה. בעיקר בזרועותיה. ואמה שלא הכרתיה מחייכת ומאשרת
ואף היא מוכרת וחיה ואוהבת. שוב יש לה אימא, לפתע יש לי סבתא.
מתוקה. מתוק. ולא-דביק. משהו חדש שהכרתי ימים ספורים אחרי
שעו"ד קמברוצקי מסר לי את המפתח לדירתה. היא - נעלמה.  לא
נמוגה, לא נמחתה, לא הרוח הנידה אותה הרחק-הרחק ממני.  
מן הסתם, אחיותיי שלמות, יצאו ללא פגע, נטשו ודי. שום חרטה,
שום חרדה לגבי מה צפוי לנו שהרשות מדומה בלבד. אני ראיתי את
עצמי מריונטה מטופשת, מנסה לשווא לחבר טקסט אחר, שונה לפחות,
מגמגמת ונכשלת כישלון חרוץ, הרי אימא אף היא מריונטה, אבל לא
טיפשה, איזו עזרה יכולה להושיט לי, היא לצדו השני של הכביש
ויודעת שחצייתו לא רצויה לי - אהיה כמוה כאשר אעמוד באותה
השורה. אתנכר ברצון, מבחירה מדומה. אני בין דפי הספר הכפוי,
המדף שעליו סתמי, עוד אחד מה יש, למה לא, הספרייה נעולה, ואימא
כבר נחלצה משם. הסירה את הווילון האחרון.
עם כל זאת, בסתר לבי אני מרגישה שהיא אהבה אותנו. אולי זאת
כמיהה וערגה ותפילה ומשאלה ילדותית. ואולי היא עדיין אוהבת. עד
היום אני רואה אותה ברחוב, כאילו היא. ואין לי מושג מה מראה
כיום. אותה - לא אזהה. היא - לא תזהה אותי, אותנו. להרגעת
נקיפות המצפון, אני מדמה אותנו ילדות קטנות, אוהבות, חמימות,
ורק ככאלה היא רואה אותנו, זוכרת ומזהה. אני חיה והולכת ונצמדת
לגופה והיא חיה והולכת ומצמידה אותנו לגופה. אני מתנכרת לעמליה
שהתפכחה, היא מנחמת את עמליה שהתפכחה. למה לה לאחוז ברוע.
בארס. וקל כל כך לשנוא אותה. מי רוצה אימא כזאת שקל לשנוא
אותה.
אני מבינה - מאוד - למה נטשתי אותה. היא הפריעה. קרקרה בבטני
יותר ממזון מקולקל, טיילה בחופשיות בחרדותיי, גם אני אהיה אימא
כמוה, הלא היא הייתה בית הספר להורות היחיד שלמדתי בו מיום
היוולדי, גם אותי בעלי ייטוש, לא זכיתי לחונכות אחרת, ואני
דומה לה, המראה מאמתת זאת, תנועותיי מוכיחות כן, קולי, נימת
דיבורי, הרגשותיי, פסיעותיי. אצבעותיי. אמרות הכנף שאני נחנקת
בהן, מתבוססת, נגמעת ונאכלת, מה ומי הם כל הטנטלוס, סיזיפוס,
אטלס. וכל הבריחות האלה אינן עוזרות לי. אני הבת המיתולוגית
לפני השחרור, היא האם המיתולוגית שאינה מרפה, אני הבת
המיתולוגית הדורשת ויתור, היא האם המיתולוגית המוכנה להרפות
לשתי עונות בשנה, אני הבת המיתולוגית שאינה מבינה איך אמה
מוכנה לוויתור. ואולי היא, האם המיתולוגית, היא זו שאינה
מבינה. וחוזר חלילה. היא תקועה אצלי, אני תקועה אצלה.
לא אצליח להסיר את הווילון האחרון בפני חיי - לא רוצה, לא
רציתי ולא ארצה. היא - נכפה עליה. ייתכן שמאחוריו המתינו לה
שנות הילדות האלמותיות שהיו לה. כשלעצמי אני מתה מפחד.
לגבי עצמי. מאחורי הווילון שלה.
שם ניצבת איזו עמליה שהיא יכולה לשנוא בשלוות נפש ולהרגיש
מצוין.


האישה נראתה מצחיקה, במטפחת שעטפה את שערותיה, אישה רחבה,
בבגדים שחורים. מאחוריה הציצה ילדה קטנה. האישה חיבקה אותה,
הילדה משכה בסינרה.
ונעלמו.
ככה סתם באמצע היום, בבית, ברחוב, במעבר החצייה.
האישה מתקרבת, או אני שמתקרבת, והילדה נתלית מידה.
ואינן.
במושב האחורי האישה מתרווחת, מסדרת את המטפחת, הילדה ספונה
בחיקה, מציצה ומתביישת.
ואינן.
ככה נראית סבתא שלי, והיא לובשת שחורים, מתמיד, ואימא ילדה
קטנה. מוגנת.
הן איתי בבית היולדות, בנסיעות, הן מסתננות לחדר המיטות והן
עומדות אצל הדלת ואצל החלון. הן אינן בחלומותיי בשנתי. הן אינן
סיוט. הן שתי כינים מטרידות.
אני שונאת אותן.


הטינה בוערת ואינה נאכלת. ישבתי איזה יום בספרייה, איני זוכרת
מתי בדיוק אבל היה זה אחרי היעלמה של אימא. כל הזמן, כמעט מרגע
כניסתי לאולם הקריאה, הרגשתי תחושה בלתי נוחה - נועצים עיניים
בי, נוברים בעורפי, אין לי מושג מי, כל אימת שאני מרימה את
ראשי אני רואה ראשים מורכנים, ובכל זאת עיניים ננעצות בי,
פורמות כל תפר, נושבות ומניבות פעימות וסייגים, נושבות ומלטפות
כאילו ניתך עליי גשם זלעפות, כאילו גשמי ברכה ומברכים אותי,
שום דבר, כל דבר. יעבור. יעבור. אבל לא. סתם בוקר שלם ילך לי
לאיבוד. לא יכולתי להתרכז. קמתי וניגשתי לדלפק, הספרים שהזמנתי
מבעוד יום כבר הגיעו, ניצלתי את ההזדמנות כדי להביט בקוראים,
אולי יש מישהו מוכר ביניהם. אבל לא. נשאתי את הספרים אל
שולחני. נו טוב, הפסקה, לקפטריה, יעבור. חשתי תחושה חריפה של
כעס וטינה בגין נעיצת העיניים, בשל השפעתה עליי - זה בטח קשור
לאימא. מי יודע, הדמיון בין שתינו, ושמעתי כבר על הדמיון בין
שתינו. רק זה חסר לי. שהיא תתפלח גם לכאן, שישאלו אותי עליה,
אני מזכירה אותה, אולי יש קשר משפחתי ביני ובינה, אני דומה לה
כל כך. ומה אני יכולה לספר. הרי אני לא רוצה לספר, ולא רוצה
לשמוע, ולא רוצה לדעת. ובקפטריה המקום הפנוי שנותר היה דווקא
מול העיניים - את דומה למישהי, אולי זאת את, סליחה על הפלישה,
מישהי ששרה בקול ישראל לפני המון שנים, במקהלה, ושרה איזה סולו
בלתי נשכח. כל כך הופתעתי, כל כך נדהמתי, הלא הייתי מוכנה לבטל
במחי יד את המשפט הראשון שמן הדין שייאמר מפיה - היד ביצעה את
משימתה, ובחן של זה בסדר, חיוך הבליח מאיזשהו מקום עצמאי שקלט
את דבריה, כאילו מודה על המחמאה, סוף מפגש. כאילו מוחי קיים
מערכת יחסים מורכבת לגונן עליי. כאילו ארגן תאים להשמעת
תמסירים שיתאימו לנסיבות שונות. ובלי ידיעתי. איך לעזאזל הגעתי
לידי זרימה ולידי הערמת אבנים ולידי סתימת אפיקים - הכול בעת
ובעונה אחת. וברמה כזו. ממש אומנית. המישהי קמה, הניעה ראש
לשלום לך, נטלה מגש וילקוט - עיניי שלי היו נעוצות באימא שלי
שלא נוכחה אצלה, לא מלפניה ולא מעורפה, לא רצתה, כשלתי, לא
עלתה באוב, לא אני בעלת אוב, או שאני לא טובה בזה, או שאימא
מהתלת בי ונאלמת ונאטמת, איפה בעלת האוב, איפה מלכת
הפרמוניציות, היא ידעה. איבריי העצמאיים נהגו כאילו מוחי ארגן
אותם אף למצב זה, הרתת שום כלום, המוטוריקה בסדר גמור,
הסנסוריקה מטיילת הרחק ממני, ואני כבר בדרך הביתה, משמע
המנגנון הסנסורי-מוטורי עובד בול, אני לא. אז אני זו שמטיילת
ומחפשת את אימא. בלי שטויות עמליה, תשבי לך, אימא עונה לך
כרגע, הנה ממש ככה הייתה והיית, את אומרת לה את לא עושה שום
דבר כדי לשנות את המצב, מה את עומדת לך ככה, מה לא אכפת לך,
הרי תזדקני ותישארי לבד, אפילו השכנה תזדקן לפנייך ותלך
לפנייך, והאחים שלך לא יטפלו בך, אף אחד לא יטפל בך, את שומעת,
ואת בשלך, זה אבוד, מה אני מדברת איתך. ככה זה היה, עמליה,
ועכשיו תקשיבי לדבריה, ככה ניצבה מולך, בלי כעס, בלי זלזול, רק
מהורהרת היא ניצבת לה שם ואומרת כמו כלום לא קרה, כמו דבר דבור
על אופניו, זה בסדר, אבל זה לא מה שהיא אומרת, היא אומרת לבדי
באתי לעולם, לבדי אלך ממנו. באתי בכוחות עצמי, שום שריטה, שום
חתך, שום כלום, שום טרחה. וכך אלך. בכוחות עצמי. והיא הלכה.
הגעתי הביתה. אולי היא בסביבה, אולי לי יש כעת פרמוניציות,
תורשה סביבתית, נדבקתי מאמו של רוני. אבל לא. ובמו עיניי ראיתי
את דרכי ואת פסיעותיי כאילו פסעתי על כפות ידיי וגם את אימא
אבודה ואת אימא מוצאת משהו מוכר אבל לא היא אבודה היא בעיר
העתיקה וכולם מתו ואין איש שיאזין לתיאוריה ולסיפוריה על הימים
ההם והיא לבד והיא לבדה לחלוטין כמו ילדה קטנה-קטנה היא שם
והיא אינה מבקשת את עזרתי עד כאן והיא מבקשת את עזרתי והיא
אובדת ואינה מבקשת את עזרתי ואני פוסעת על כפות ידיי ואימא
עוקפת ואינה דורכת ואינה נרכנת ואינה ניגשת ואני כעת נחשפת
לברכיי שלא הרגשתי בפסיעותיהן ולאמות ידיי וסימני חצץ דקיק
רקומים כמו פסיפס על אמות ידיי ועל ברכיי ואימא הולכת אובדת
ואני מתיישרת מעט ואני כבר עם כד מיץ תפוזים בידיי אבל סמוך
לשיש  הרי אין ספק שאפיל ארצה כל מה שידיי ירימו אין גופי מוחי
ואיבריי מתואמים אני מועדת ומתפזרת  וישבני נוחת על גשר בין
עקביי ואני מרגישה עכביש ואני תמנון במהופך ואני צונחת בלי
מצנח ומה היה בסך הכול בסך הכול מישהי שאלה אותי אם אני זו
ששרה בקול ישראל בימים ההם כשאף לא אחת מאיתנו הייתה אבודה
ואני מתרעדת כי בזמן הזה אימא שלי אבודה אולי אני אבודה לא
איפה  הלא אני כאן נוחתת נחיתות אונס וצונחת בלי מצנח לחיקה של
אימא  זוזי קצת נתניה גם אני רוצה מקום בשבילי ותוהו ובוהו על
פני תהום ויונה ומרגלית שוכבות על כפות רגליה של אימא והיה
ערב ויהי בוקר יום חדש ואימא מלטפת והאור יום והשמש אור והחושך
היה לילה ועכשיו השמש ומרגלית שואלת מה זה שם ואימא עונה זה קו
הרקיע ואני שואלת מה קרה לכל הכוכבים ולנקודות שנעלמו ואימא
אומרת כל אלה שם אבל אבל  אבל אני לא מבינה אומרת נתניה תסבייי
אימא תסבייי ואימא מסבירה  עכשיו בסך הכול אנחנו לא רואים אותם
אבל למה אימא למה  ואימא מסבירה  כי השמש מאירה ומלבינה חזק
יותר  אבל אני לא מבינה  הם באותו המקום נתניה אל תפחדי ונתניה
אומרת כל הפיצי-פיצי-פצפונים-קטנטנים הלכו לישון נכון נתניה
ודווקא ביום הלכו לישון  ואימא אומרת אולי כאילו כן  ומרגלית
אומרת אולי הם שומרים עלינו בלילה כדי שלא נפחד ויונה אומרת
ועכשיו השמש שומרת עלינו וגם עליהם  ואני אומרת כנראה כדי שהם
לא יפחדו  אז נתניה אומרת אז השמש מחליפה אותם במשמרת יום
ואני אומרת הם עובדים כמוך אימא כשאת עובדת לילה  ויונה אומרת
אז אימא זה בדיוק כמו שאת עושה כי לפני שאת יוצאת את מדליקה
לנו מנורות קטנות והשכנה באה כמו שהירח מופיע  ויונה ומרגלית
רוצות שנתניה ואני נבין יפה  ואימא תמיד תמיד מוצאת אותנו
ואנחנו תמיד תמיד מוצאות אותה  אבל אימא לא תמיד איתנו והשכנה
זה לא אימא אבל אני לא יכולה להגיד את זה ויונה אומרת את זה
ואימא     איפה אימא שלי עכשיו ואיפה אני עכשיו והיה בוקר ויהי
ערב ויונה תופסת את אימא ושמה רגל ואימא מועדת ונופלת ויונה
מתנפלת על אימא ומושכת בשערותיה וצועקת את לא תברחי ממני ויונה
בוכה ואימא מרגיעה אותה  ומרגלית בוכה ואני רצה  ונתניה שואלת
מה  קוייה  מה קייה  ומרגלית בוכה  לא  יונה  תפסיקי תפסיקי
יונה  תני לאימא לקום יונה  תני לאימא לשבת   ויונה צועקת  
ויונה מועדת על אחת מרגליה וכולנו על הרצפה   ואימא מספיק
גדולה   ורחבה   וחמימה  וכולנו בוכות מחובקות לאימא מכסות את
אימא   מתרפקות   ומתפרקות אצל אימא   ויהי לילה   והיה לילה



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 12/9/02 22:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רבקה ירון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה