"לאבא שלי יש סולם
מגיע כמעט עד שמיים"

כשהייתי קטנה אהבתי לעזור לאבא שלי. כשהוא תיקן את הכיור עמדתי
לידו והגשתי לו את הכלים. וכשהוא עמד על הסולם הגבוה אהבתי
לעמוד ליד הסולם ולהחזיק אותו, אפילו שהגעתי בקושי לשלב השלישי
של הסולם. ואחרי שהוא היה מסיים להחליף את הנורה הוא היה יורד
מהסולם ונותן לי לטפס עד למעלה.
"כמה שאת גבוהה עינתי". הוא היה אומר ואני הייתי מרגישה על
פסגת העולם.

"ואבא שלי כה רעב
אוכל ארוחה פעמיים"

אבא שלי תמיד אהב לאכול. כשהייתי קטנה וסירבתי לאכול הוא היה
בולע את הביס האחרון שלקח, נשען אחורה ומביט בי. "עינתי, אם את
לא רוצה, אל תאכלי. אבל את עוד תלמדי שאוכל זאת אחת ההנאות הכי
גדולות בחיים". ואז הוא היה מחייך, קורץ לאמא וחוזר לצלחת שלו.
והוא היה אוכל כל כך בתאבון והיה נהנה כל כך, שהוא עשה גם לי
תאבון והייתי אוכלת.
ובכלל, הוא היה משבח את האוכל של אמא כל הזמן. לא משנה אם זה
היה סתם שניצל ופירה, או ארוחת ערב מסובכת. הוא היה אוכל ולאחר
הארוחה היה ממטיר מחמאות על אמא.
תמיד חלמתי איך כשאני אהיה גדולה אני גם אלמד לבשל כמו אמא ואז
גם לי אבא יחמיא ככה.

"ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי שהוא רק שלי"

כשהייתי קטנה תמיד הייתי בטוחה שהשיר הזה נכתב עלי ועל אבא
שלי. הייתי שומעת את הקלטת בבית כל הזמן וידעתי את המילים בעל
פה.
תמיד כששמעו את השיר הזה בגן אמרתי לכל הילדים שישבו לידי
שהשיר הזה זה עלי ועל אבא שלי והגננות היו שומעות ומחייכות.
כל פעם שהגיע יום המשפחה הייתי מושיבה את אחת הגננות ומכתיבה
לה את השיר הזה שתכתוב לי על כרטיס הברכה עם הנצנצים שהכנתי
לאבא ותמיד ביומולדת שלו, אחרי שירי יום ההולדת המסורתיים,
הייתי נעמדת על הכיסא הכי גבוה בחדר, לבושה בשמלה הכי יפה שלי
ושרה בקול הכי יפה שלי את השיר הזה לאבא שלי.

"אבא הביא מתנה
קטר עם פסים של רכבת"

אמנם קטר עם פסים של רכבת הוא לא באמת הביא לי, כי לא היה לנו
הרבה כסף וזה היה צעצוע מאוד יקר, אבל כל פעם שהוא חזר מהעבודה
הוא היה מביא לי מתנה קטנה. וכל יום שבת היינו מטיילים לנו
לפסי הרכבת ומסתכלים על רכבות המשא שעברו שם.
פעם אחת הוא גם לקח אותי ברכבת לחיפה. ישבתי צמודה לחלון
והבטתי בנופים החולפים. כשהגענו לחיפה הוא קנה לי גלידה וישבתי
איתו כמו גדולה לארוחת צהריים ואפילו ניסיתי לקרוא בתפריט,
למרות שלא ידעתי לקרוא והחזקתי אותו הפוך.
וברכבת חזרה כל המבוגרים הסתכלו עלי וחייכו על כל חוכמה שיצאה
לי מהפה ואבא לא הפסיק להתגאות בי. "זאת הילדה שלי, עינתי,
נכון שהיא יפה?"
וכשהוא ראה שאני עייפה הוא אמר לי להניח את הראש על הברך שלו
וליטף את תלתלי וככה נרדמתי והתעוררתי רק בתל אביב.

"ואבא הביא לי בובה
יודעת לשיר ולשבת"

הבובה לא ידעה לשיר, אבל אני שרתי לה, שירי ערש כמו שאבא תמיד
היה שר לי ובלעדיהם לא הייתי נרדמת. וגם היא לא. וכל לילה לפני
השינה הוא היה נותן לי נשיקה אחת ונשיקה אחת לזהבה הבובה.
קראתי לה זהבה על שם זהבה משיר שאבא תמיד שר לי. אהבתי ללטף את
התלתלים שלה ולומר לה כמה שהיא יפה. בדיוק כמו שאבא שלי היה
אומר לי כל הזמן.

"אז למה כששרתי לו שיר שאהב
נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו"

כשקצת גדלתי הייתי יושבת לידו על הספה בסלון בלילה ורואה איתו
חדשות. שוב מלחמות, שוב אנשים צועקים, שוב דם, שוב מתים. אבל
עם אבא הרגשתי בטוחה תמיד והמראות האלה היו רחוקים ממני ולא
דיברו אלי. סתם תמונות זזות בטלויזיה. והוא תמיד היה נרדם על
הספה ואני הייתי נרדמת לידו ומתעוררת בבוקר במיטה.
ובוקר אחד, בחופש הגדול, לא הקול הנעים של אבא העיר אותי. לא
הליטוף החם שלו, אלא קולות בכי מהסלון. רדומה ומבוהלת, רצתי עם
זהבה לסלון לראות מה קרה. הטלויזיה הייתה פתוחה על ערוץ שתיים,
היה מבזק מיוחד. דם, אנשים צועקים, סירנות. ומול הטלויזיה,
ישבה אמא שלי, כמו בובה חסרת חיים ורק יבבות הבכי החלושות
והרעידות הקטנות מידי פעם העידו עליה שהיא חיה. צעדתי כמה
צעדים מהוססים ונעמדתי מולה. היא לא הבחינה בי. רק כשקראתי
חלושות בשמה היא פקחה עיניים אדומות, שטופות דמעות והביטה בי.
היא הושיבה אותי על ברכיה וחיבקה אותי חזק חזק. רק אחרי שעה של
בכי היא הצליחה להביא את עצמה לספר לי שאבא לא יחזור יותר.
שאבא לא ישיר לי יותר, לא יביא יותר מתנות, לא ישמע אותי שרה,
לא יאכל, לא יטפס על הסולם. המלחמות מהטלויזיה לקחו אותו
והשאירו אותנו לבד. את אמא, אותי ואת זהבה. ואני, ילדה קטנה,
לא מבינה איך יכול להיות שהאבא שלי שהוא הכי בעולם עזב אותי
ככה.

"ואבא שלי הוא הטוב מכולם
אבא שלי הוא הכי בעולם
כי רק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי שהוא רק שלי"

שרה לי אמא בקול חלוש כשהיא מחבקת אותי. היא ידעה עד כמה אהבתי
את השיר הזה.
"אבא כבר לא רק שלך, הוא גם של המלאכים".