אני אוהב להתבונן בך, חרצית כחולה שלי,
את כל עולמי,
צדף שט על פני המים, האם זה הגיוני?
חוזר הביתה, עצמותיי הלאות בקושי מחזירות
אותי אלייך. אפילו הירח כבר אינו אותו
פנס, רע ותיק, אורו חשוד זה מכבר.
את תחכי לי שם, כמו תמיד, שרועה על הכורסה,
בניע רגליים מתמיד,
מרימה קצת למעלה את קצות אצבעותיך,
ומיד למטה, באלכסון,
ובחלק הפנימי, הסודי, של כף רגלך הבוהקת
אבחין בתזוזה פנימית - קצב נשימתך
אז יעיד. לא כל כך סדיר, הייתי מוסיף.
אבל רק לעצמי. ואך ורק עמוק בתוכי.
התודעה עודנה מפרפרת, שאת קיימת,
אך לא עבורי. לא יותר.
בשביל מישהו אחר.
אני לא אבין.

מבט עמום, סתום... קורא למרחקים
שיואילו ויבואו גם הם אלייך.
עייפה. את כל כך מותשת. בת כמה את,
או בת כמה את אמורה להיות,
ארבעים, או באמצעיתם של העלומים?!
זוהי שאלה מתבקשת, אבל את לבטח לא מצפה ממני
להעלות "עלילה" שכזאת...

אז בואי ונתחבק, יחד, עוד קצת,
תהיי שלי, בובת חרסינה מדהימה, כה קרירה...
החורף יתדפק, ועוד עונה חלפה,
ואת איתי, אני כולי רוקע משמחה!
הו, בת אלמוות כחלחלה,
היי לי שמיים כחולים בחורף,
היי מים צוננים בלהט הקיץ,
ובסוף כל יום, תזכרי, אני אחזור, בלאט אסגור
אחריי הדלת, לא אזוז, ובטרם אחלוץ נעליים
אביט בתנוחתך, ישובה על הכורסה,
(כי הרי על הספה נצטרך להיות כבר שניים)
איך שאת מרוכזת בשדה האינסופי
(שלי נראה יותר כמו ים חיפאי,
אבל אני בכל זאת שמח שאת איתי)
של חרציות כחולות
(לבטח לא קיימות).


                                     הערות לקורא הכושל
                                         להבנת הכתיבה העוד
יותר כושלת:
                                            קרא היטב בין
השורות, אחרי
                                            שקראת היטב,
כמובן, את השורות
                                             עצמן.

כושל זו לא רק מגרעה,
וזו איננה ביקורת.