בתוך הבית ספר הוא שולט.
משוחרר כמו ציפור, ובו בזמן דרוך כמו נמר. נכנס פנימה, מרביץ
חיוכים, מחלק לחיצות ידיים לכל החבר'ה, לא מיישר אף אחד.
לארג', גדול מהחיים. מלווה למבקשים כסף למזנון, ומחבק כוסיות
שצריכות חיבוק. שומע דיסקמן, ובמקרה הלהקות שהוא אוהב הן
הלהקות שהכוסיות אוהבות, וכל הזמן מחייך. בכיתה הוא מדבר בכמות
הנכונה, מרביץ דחקה והיא תמיד מצחיקה, שולף בדיחה. מלא בטאקט,
כולם אוהבים להיות בחברתו, והוא בחברתם, כי עם ההמונים הוא
מסתדר מצוין. הוא חזק נפשית ויודע, לא מנסה בכוח, את הדרך הכי
טובה ליצור רושם טוב.
הוא לא מעשן, למרות שכולם כן, אבל גם לא מטיף לא לעישון, ואם
מציעים לו סיגריה הוא ייקח. משתדל לא לריב עם אנשים ואם כבר
נכנסים לוויכוח, הוא מנצח בלי לפגוע בצד שמולו ואף להעלות את
מניותיו אצל כל מי שהקשיב.
ואז הוא יוצא מבית ספר. חמסין בחוץ, והוא מרגיש כמו אפס.
כי  הכוסיות  מתחבקות עם החברים שלהן על הדשא, ולא איתו,
והמלווים בלי-ריבית מזמן סיימו את הקולה שלהם. הוא הולך לבד
הבייתה, כי הוא גר בקצה העיר, ובבית הוא מבקש מאימא שתעזוב
אותו ובשקט, ובוכה את הלילה, אבל מקבל מספיק שעות שינה
ואנרגיה, ליום חדש, ולבית ספר מגיע הילד המקסים, שבקושי מצליח
לעמוד מרוב החרא שיש לו בלב, אבל עדיין מלווה למסכנים שעומדים
ליד המזנון.