כי אל שחק מושק עפעפיים נביטה
ועיננו קרועות מערפיל מכונף.
בנקיקים ייחבא עטלף הרקיע
וכולו, כקולו, כמו גחל נשרף.

דום סוסנו ינקור בשוקתו השוקטת
על מדרכת דרוכה לאותות נסתרים
ואחר, ידהר אדמות כר וקסת
ויגמע זוהרן מסדקי פערים.

בחלון אז ישב, מקומר, חתולנו
ויסמור סודותיו בריחוק מתחנחן.
ניקודי פרוותו, שאלת מוצאנו.
הוא שורט בשיניו את כל מה שניתן.

לא תהום היונה אל תורה בעגבת
מקינה הצמור בדעות ההמון.
היא תחוג בכיכר אדומה כשלהבת
וכולה משואה של בשר ושל הון.

ממורק הכוכב באסם השמים
כעכבר מטופח שעורות סערה.
חמנית אחרונה אז תוגש על המים
להנביט זרעוני פורענות של ברירה.