החיוך שלו, הזרועות שלו, הריצה שלו אחרי הכדור והקליעה הבוטחת
לסל.
אני עוקב אחריו במבטים שלי, בעיניים הפקוחות לרווחה שמנסות
לבלוע כל תנועה ותנועה שלו.
אני בן 6 הוא בן 12, יפתח הוא החבר של האח הגדול שלי. אני יושב
בפאתי המגרש השכונתי המוזנח כל כך. התפקיד שלי הוא לרוץ
ולהחזיר כדורים שמתגלגלים להם לשדה. תפקיד מרגיז אבל הוא התנאי
שלי לשבת שם ולעקוב אחריו.
אני יושב מוקף חרציות צהובות, ידי הימנית בתוך המכנסיים בתנועה
הילדותית כל כך שניסיתי לשווא להסתיר.
"שי, תוציא את היד משם ותביא ת'כדור כבר."
החזרתי את הכדור יום ועוד יום רק כדי להמשיך ולהביט בו.
4 שנים אח"כ שמעתי את הלחשושים של אחי וחברתו שיפתח "הומו",
המילה הזאת שבה קללנו אחד את השני בבית הספר לא התחברה לי לנער
היפה והעדין שכבר לא משחק כדורסל וכדורגל עם כולם.

גיל 12, כיתה ו', היום הראשון ללימודים. תמיר נכנס לכיתה, גבוה
בראש מכולם. הוא למד אתנו בכיתה א' ו ב'  ואז נסע יחד עם הוריו
לשליחות בחו"ל. זכרתי אותו כילד מרגיז שתמיד צחק עלי, לא היינו
חברים אף פעם.
החיוך הנבוך שלו והצעדים המהוססים בהם התקדם לשולחן שלפני רתקו
אותי. ראשו הזהוב הסתיר לי את תרגילי החשבון שהיו רשומים על
הלוח. חקרתי את ערפו, מודד את אורך שערותיו ורושם בזיכרוני
קמטים נסתרים בחולצתו.
נשימתי נעצרה כשנפנה אלי כבדרך אגב, השפלתי את עיני.
בהפסקה, מהמקום הקבוע שלי, צמוד לקיר האבנים שאפשר לי תצפית על
כל החצר הבטתי איך המראה המהוסס בו נכנס לכיתה באותו בוקר הופך
אט, אט לבטוח. עיני מצאו אותו מצטרף למשחק הכדורגל, עוקבות אחר
התנועות הפראיות בהן רדף אחרי הכדור. ניסיתי נואשות לבודד את
צעקותיו מיתר הקולות שבחצר.
ובחזרה בכיתה, מנסה לנשום את ריחות הזיעה העדינים של גופו.
"שי, תתחיל להעתיק מהלוח" הרגשתי את המרפק של יונת בצלעותיי.

בגיל 16, בגיל של האהבות המתפרצות, של מצבי הרוח הבלתי נשלטים
מצאתי את עצמי במערבולת מוטרפת של מבטים, מצאתי את עצמי מחפש
אותו בכל פעם שהזדמן לי לראות שבא לחוות הסוסים הסמוכה לביתי.
אני שתיעבתי מתמיד את הריח של גללי וזיעת הסוסים שליוו את
ילדותי שם. מוצא את גופי שוב ושוב נשען על אדן החלון ולוכד
אותו בעיני. ויותר מכך, מתקרב ומתקרב בימים בהם הגיע לגדר
הברזל שחצצה ביני לבין משטח החול בו הוא נע על סוסו.
נשמתי את ריחו בכל  פעם שעבר מולי, עיניו נוצצות מאושר,
תנועותיו על הסוס מחשמלות אותי. החווה הייתה גדולה, בכל שיעור
רכבו שם כ 20 רוכבים. יכלתי להסתתר במבטיי ממנו, יכלתי להעלים
אותם מפניו. כשסיים ניגש עם הסוס לעמדת הניקוי, מסיר את כובע
הרוכבים השחור ומגלה לי רעמת שיער שחורה כפחם. בודדתי אותו מכל
היתר, בודדתי את תנועות החן שלו בהן סירק במברשת קשה את הסוס,
מסדר את האוכף והמושכות במקום המיועד לכך ומתיישב לחכות לאחד
מהוריו. התקרבתי כדרך אגב, לנשום שוב את ריח זיעתו ואת הבל
נשימתו ופעם העזתי לעקוב אחריו, נכנסתי לתא השירותים הצמוד לזה
שנכנס אליו וניסיתי לקלוט את הקולות משם.
בגיל 16 מחשבותיי נדדו אליו ועליו. חצי שנה הקדשתי למבטים
האובססיביים  עליו.
עד שלפתע הפסיק להגיע.
חזרתי לשנוא את ריח הסוסים כמקודם. וחזרתי שטוף הורמונים
לתמונות הזימה שאגרתי.

גיל 19
שוב ושוב לצבוע את גזעי העצים בלבן, שדרת עצים בלתי נגמרת
בכניסה לבסיס, בשרות הצבאי הבלתי נגמר.
קוראים לזה עבודות רס"ר למי שלא היה שם עדיין. ובניגוד לאחרים
שבילו מספר ימים או שבועות מעטים בתפקיד שכזה, אצלי זה כבר
נמשך שנה וימשך עוד שנה ולא שיש לי על מה להתלונן.
מבטים, זה התחום שלי כפי שכבר בוודאי למדתם.
מה יותר טוב מלהישען על המטאטא בשדרת העצים ולראות אותם רצים
למטווח או סתם רצים הלוך וחזור בטרטור מחלקתי בלתי פוסק? מה
יותר טוב לבודד אחד או שניים מתוכם? לחזור ולחפש אותם שוב בכל
פעם בו המחלקה שלהם עוברת על פני. מבטם המזלזל חוצה אותי בלי
להשאיר חותם.
מה יותר טוב מלעלות אחד, אחד מתוכם לתוך אחד מאלפי הדמיונות
והמצבים בהם רציתי להיות.
מה יותר טוב מזה?
אני מחייך !
היום זה עץ מספר 8, פלוגה א' מחלקה ג', הוא בדרך כלל בסוף הטור
באמצע השלשה.
מעץ מספר 8 הרגע מתמשך ליותר מכמה שניות, הסמל צריך לגשת לשער,
לתאם יציאה עם חדר המבצעים, הש.ג צריך לפתוח את השער.
הוא לא צוחק עם כולם, מבטו מהורהר לשמיים, חיוך רפה מסתמן לו
בזויות פיו.
נדמה לי שחייך אלי ורק אלי. החזרתי בחזרה בעיניים מחייכות. שום
שינוי. החיוך לא היה מיועד לי כנראה.
מחר, מחרתיים ויש להם עוד 3 חודשים עד שיסיימו את הטירונות
שלהם אצלי.
"חייל, תגמור גם את העבודה הזאת. אין לנו את כל היום." הצעקות
של רס"ר המחנה החזירו אותי למציאות.

ילד בן 6 מביט בתימהון, חוקר ולא מסתיר.

בן 12 בגבול התמימות, מבין שיש דברים שצריך להסתיר.

בן 16 מסוכסך עם כולם ועם עצמו, שטוף הורמונים בלתי מאוזנים,
מביט בתאוות החולפות לו מול העיניים.

ובצבא... משועשע מכל הרעיון, משחרר אין ספור מבטים רבי עצמה
שמזינים את לילותיו.
ויש המשך...