היום אני לא מתבייש לומר: שושי היתה אחרת.
היא חיכתה לנו בכלוב הקטן שלה בחנות החיות. ישבה לה שם
בסבלנות, כמו גברת אנגליה שמשתזפת לה בשמש חמימה של יום אביבי,
נינוחה ושלווה בין כל החיות שצווחו, צייצו או שרקו. רק עכשיו
אני שם לב לעובדה שכבר אז היא זכתה לכלוב משלה, פריבילגיה לא
שכיחה בין האוגרים והמכרסמים בכלל בחנויות האלה. אבל שושי היתה
אחרת, לא יעזור כלום, ואת זה ניתן היה לראות בשניה הראשונה.
היום אני גם מתפלא שאף אחד לא קפץ על המציאה, בקושי הסתכלו
לכיוון שלה. זה מפליא כמו שתמיד לא הבנתי איך זה שלבת הכי יפה
בשכבה אין חבר. מעולם לא התיימרתי לחשוב שלי עצמי יהיה סיכוי,
אבל איך זה שכל החתיכים והיפים לא שמים לב אליה? איך מישהי
כמוה נשארת לבד אפילו דקה?

קנינו את שושי והנחנו את הכלוב הקטן, ואותה בתוכו, במושב
האחורי של האוטו. היא נראתה מאושרת להצטרף למסע דרומה, והציצה
בסקרנות מבין הנסורת שלה. זה היה אחרי שהאוגר שלנו אכל מרוב
תסכול את אשתו הקלאפטה (זה גם היה השם שלה) שבחיים לא נתנה לו,
ומת בעצמו משברון לב כמה ימים אחר כך. מצב הרוח במרפסת הסגורה
שלנו היה כבד ועכור, וכלוב האוגרים הריק שנותר רק הוסיף
לאווירת הנכאים.

שושי הביאה איתה משב רוח מרענן, אבל לא מתוך מנהיגות, אלא
כמשהו שנבע מעצם אישיותה, מן ההתנהגות הרגועה שלה, המרוכזת
בעצמה. לא העברנו אותה לכלוב האוגרים הפנוי, שהיה מרווח
ומצוייד בשעשועים שונים, אלא השארנו אותה, לבקשתה, בכלוב הקטן
שלה, הפשוט. היא מיד סידרה לעצמה שם מקום נוח לישון, מארגנת
לאיטה את הנסורת שהתבלגנה בנסיעה, והלכה לישון.

החודשים שבאו אחר כך היו חודשי התהילה של שושי, שהפכה להיות
חביבת הילדים, והיתה למעשה האוגרת הטיפולית המצטיינת. ברכות
ובנעימות היא התמסרה למגע ידם של עשרות ילדים שונים, שחלקם
נפתחו בהשראתה והצליחו לגעת לראשונה בנקודות הרגישות והקשות של
חייהם: הגירושין, המכות, ההתעללות, הדימוי העצמי הנמוך...
הילדים דיברו בקול רועד, מחזיקים בתוך שתי כפות ידיהם את שושי
ומגוננים עליה כמו שאולי היו רוצים שמישהו יגונן עליהם, יהיה
ער לליבם המפרפר, לעדינותם, לשבירותם... בחיבור בין הילדים
הקטנים לאוגרת הקטנה נוצר ביטחון גדול. וגם שמחה: היא ידעה לתת
הופעות בלתי נשכחות, וזכורה במיוחד הופעת הבכורה שלה באחד
הגנים, כאשר הילדים ישבו סביב הכלוב במעגל וחיכו לצאתה. משראו
שהיא נשארת חפורה בעומק הנסורת, הצעתי להם לשיר לה, כדי לעודד
אותה לצאת אלינו. הילדים התחילו מיד לשיר, במנגינה המזכירה את
השיר על ברל'ה, החילזון: "שושי, שושי, צאי החוצה...". שושי
חיכתה פעם או פעמיים, ואז הוציאה את קצה שפמה מן הנסורת ורחרחה
באוויר. לקול תשואות הילדים היא יצאה כולה מן הנסורת וכמו קדה
קידה ביישנית. הילדים הריעו בשמחת אין-קץ.

אחרי כל זה היא בעצמה היתה זקוקה לפעמים לתמיכה, ובערב היתה
מצרצרת לנו מן המרפסת, קוראת לנו בעקשנות, כמעט בהיסטריה,
שנבוא ונחזיק אותה קרוב אלינו, בכיס הקפוצ'ון או סתם בין קפלי
הבגדים. אלו היו רגעי שבר וצורך בהישענות ובתמיכה שאני חושב
שכל אישיות גדולה חווה אותם. ושושי היתה אישיות גדולה. מי
שחושב אחרת לא ראה כנראה איך הילד שכל בית הספר מפחד ממנו,
מחזיק אותה בעדינות שאף אחד לא האמין שקיימת בו, מלטף את עורפה
הקטן ונרגע.

היא נפטרה בכלוב שלה, בשנתה. לא בכעס ולא בכאב, רק בעייפות
גדולה ובהרגשת מיצוי. היא לא קפאה מקור ולא התעלפה מחום, אלא
פשוט הרגישה שזה מספיק לה, שהיא רוצה לנוח, והפעם באופן סופי.
בשקט הניחה את ראשה על מצע הנסורת שלה, בכלוב שאהבה וטיפחה,
הכלוב הפרטי הקטן שלה, עצמה את עיניה, חייכה ונרדמה. איך ניתן
להסביר, האם ניתן בכלל לתאר את שובל הקסם שמותירה מאחוריה
אוגרת קטנה וחומה? הנה, ניסיתי.