[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דמעה סגולה
/
החצי המשלים

זה היה עוד יום מאותם הימים הידועים, יום רגיל בלי יותר מדי
רגושים או דברים חדשים. יום סתמי, חסר משמעות, עוד יום של
התגברות...
עבר חודש מאז העזיבה, מאז הניתוק. חודש מאז אותה השיחה שבה הוא
השליך הכל בפרצופה החסר אונים. זה היה קשר של כמעט שנתיים,
מסוג הקשרים שלא שוכחים אף פעם, מסוג הקשרים שמספרים עליהם
לילדים ואפילו לנכדים.
הזכרונות מאז ילכו יחד איתה כשיגיע זמנה, ואם זה יהיה אפשרי זה
די בטוח שהיא תיקח אותם הלאה גם אחר כך.





היא הייתה בחורה ממוצעת, תמיד החשיבו אותה ל"בת האידיאלית",
ממש "הבחורה המושלמת", ככה זה ניראה לעיני כולם מבחוץ. מעטים
האנשים שידעו מה מסתתר מאחורי החיוך הגדול שנפרש על פניה, וגם
אלו שידעו... המשיכו להחשיב אותה כ"מושלמת".
תמיד אמרו שהיא "מלאך", היא נכנסה לזה חזק, באמת העריצה את
המלאכים. החדר שלה היה מקושט בדמויות של מלאכים, ובכל פעם
שהייתה רואה תמונה של מלאך הייתה מחייכת חיוך של הערצה
ותקווה.
היא אף פעם לא החשיבה את עצמה כ"מלאך", הרי היא עצמה העריצה את
המלאכים... והיא הייתה רחוקה מלהעריץ את עצמה, מאוד מאוד
רחוקה...
עשרות פעמים אמרו לה שהיא יפה, וחמודה, ואמיתית ו"מושלמת", כמה
שהיא שנאה את זה...
היא הרגישה שונה נפשית מכל אחד אחר, תמיד היו לה דעות שונות,
מחשבות שונות, ורגישות שלא ניתן לתאר במילים. היא הרגישה שהנפש
שלה כלואה בתוך גוף שבכלל לא מצאה אותו כמושך או יפה, היא
הרגישה כלואה בתוך חיים שלא התאימו לה. תמיד ניסתה להיות רגילה
כמו כולם, ובחיצוניות שלה היא הצליחה, אבל בפנימיות היא נשארה
שונה. הייתה לה מן רגישות עדינה וחודרת, ואחרי שהיא עברה
חוויות לא נעימות בחיה, הרגישות הזאת שהייתה כל כך טהורה הפכה
לעיוות מושלם.
היא כרכה סביב ליבה שיריון, היא ניסתה להיות קשוחה וחסרת רגש,
ובאמת היא הצליחה. זאת הייתה הדרך היחידה להתמודד עם הצבע
והרוע שהקיפו אותה, אך בתוך תוכה היא ידעה והרגישה שהיא לא
השתנתה, ושלעולם לא תוכל להשתנות.





את כולם היא אהבה בכל ליבה, נתנה להם כל מה שיכלה, ואחלה בשבלם
את כל הטוב שבעולם, אך ברגע שהתקרבו יותר מדי לנקודות התורפה
שלה, מייד הייתה שמה את המסכה שמרתיעה.
היה רק אחד ויחיד שהצליח להגיע אל אותה הרגישות שלה, רק לו היא
פתחה את הדלת ונתנה לו להיכנס ללבה, בצורה שאף אחד אחר לא
הצליח. הוא היה האדם היחיד בעולם שהכיר את הרגישות הזאת שלה
מכל הכוונים, האדם היחיד שהיא באמת אפשרה לו להכיר אותה בתור
מי שהיא, ולא בתור מי שהיא ניסתה להיות.
הוא הכיר את השוני שלה משאר האנשים, הוא הכיר את ה"מוזריות"
והיופי הפנימי האמיתי שלה. רק עליו היא סמכה, הבטחון בו היה
מלא, והוא נכנס אל ליבה והתקבל בשמחה. הוא היה היחיד שהספיק
להכיר אותה ככה, והוא היחיד שהשלים אותה כמו שאף אחד אחר לא
ידע.
ככל שהזמן עבר... היא התאהבה בו יותר ויותר. היא לא אהבה אותו,
היא הייתה מאוהבת בו, הוא היה המפתח שלה לאושר וליופי של
החיים, כולם ניסו ורק הוא הצליח...





יום אחד, אחרי חשיפה מוחלטת של הרגשות והמחשבות, והקירבה ששרה
בניהם, הוא החליט לעזוב... והפעם לתמיד!
הוא הודיע לה מראש שהיא לא הולכת לשמוע ממנו יותר בחיים.
באותו יום היא נישברה, הצד הרע והאכזרי של החיים נגלה לעיניה
בפעם השנייה, בפעם הקודמת הוא בדיוק בא והאיר את דרכה, אך הפעם
הוא נעלם, וכך גם האור שהוא הקרין לה. פתאום הכל היה שחור,
אפל, כואב, וחסר תקוות, כבר לא הייתה סיבה לשמוח, והרייקנות
פשטה אותה באכזריות.
היא התחננה אליו שלא יעזוב אותה לבדה, השתמשה במילים הכי חזקות
ובעלות משמעות עצומה שקיימות, ולמרות זאת הוא הלך...
היא לא הבינה למה ואיך, לא הבינה מה גרם לו לזרוק כל כך הרבה
סתם כך.
הוא סרב לשמוע, מחק את עצמו פעם נוספת והפעם לתמיד.
היא הרגישה כאילו הוא נעלם מן העולם, כאילו הוא הלך לפני
שהספיקה להגיד לו הכל... כל כך הרבה דברים היא רצתה להגיד לו,
כל כך הרבה רגשות שלא הספיקה לבטא... והוא נעלם. למרות שהיא
ידעה שהוא שם, היא החליטה לוותר... האכזבה הייתה יותר מדי
עמוקה.





עבר חודש מאז... יום אחר יום היא הייתה צריכה להתמודד עם הכאב.
יום אחר יום... שהיה מלווה בזכרונות מתוקים שהפכו לכואבים
ומרים...
היא הרגישה רייקנות מוחלטת, לא היה לה דבר. הכל אבד משמעות
מאותו הרגע שהוא הסתלק מחיה בדיוק כמו שנכנס, וזה גמר אותה...
לאט לאט...
היא כאבה, והרגישה את הלב שלה בוכה יחד איתה מרוב סבל
וייסורים. אחר כך ניסתה לברוח מהמציאות ולשכוח, אך הכל התפוצץ
שוב בפרצופה, והחזיר את הגעגועים והאהבה בשבריר שנייה אחד.
היא התפוררה לנגד עינהם של כולם, אך אף אחד לא יכל לעזור, גם
לא היא לעצמה...





עבר חודש... והיא החליטה שאין טעם להמשיך... היא נפרדה מכולם
באמצעות מכתבים כואבים, ולאחר מכן חתכה את ורידיה עם סכין חדה.

הכאב היה חזק וחל כמה דקות ספורות, אך הלב כאב יותר... הלב כאב
לתמיד!
זהו לא עוד אחד מהסיפורים הדמיוניים והוורודים, זהו סיפור
מהחיים האמיתיים...





צבע המצבה היה לבן בוהק עם חריטה של מלאכים, הונחו שם המוני
זרים של פרחים.
זלגו שם כמויות אדירות של דמעות, ורק הוא... עלה אל קברה עם
פרח אחד, אדום כדם שסימל את הכל...
הוא עלה, השתטח, הניח את הפרח על המצבה, והדבר היחיד שהצליח
לבטא היה:
"עכשיו גם אני יודע... איך זה לאבד את החצי שמשלים אותך...".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Lo Wang says:
Man standing
high on toilet
is high on pot


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/10/02 15:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דמעה סגולה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה