וכתבת לי
כי כולם היו מאהבים שלי וזה בסדר
וכי אני יכולה להמשיך
להיכנס לחייהם, אתה לא מקנא
בגלל שאף פעם לא נפגשנו.
ושרת לי
כי אהבת אותי
כמו שגבר אוהב אשה שאף פעם לא נגע בה,
רק כותב לה,
שומר תמונות קטנות שלה.
היית יכול לאהוב אותי יותר אם היית יושב בחדר קטן
מגלגל סיגריה ומקשיב לי משתינה בשירותים,
אבל זה לא קרה.
המכתבים שלי נעשו עצובים יותר.
אמרתי שיש לי ספסל בכי וזה היה ליד הגשר
והגשר היה על נהר
וישבתי על ספסל הבכי
כל לילה ובכיתי.
ואוליי שביב של אור נגע בי
בצבעים המעורבבים
במים המהולים צבע מכחוליך
שציירו בי
וליטפו את קוי המתאר שבי
אחד אחד
כל הלילה
והחדר הכחול שלך
והצרידות שבוקעת ממך
והעיניים הירוקות שבך
שכבו בתוכי כפי ששכבת אתה.
ולא אשקר אם אומר
שמעולם לא הרגשתי מלכה
אלא בלילות האחרונים אתך
כילדה מתפנקת אל תוך גופך
בין הסדינים הכחולים מנהרות שוצפים
במיטתך הרכה
מתמכרת לריח החזה והגב
לילה אחר לילה.
ועדיין נצבטת
ומחייכת כששפתיי הוגות את שמך
המתנגן בתוכי
לירן.
כל יום בחיי,
כל מגע עם מישהו זר
או קרוב
מביא אליי סיבה
לשאלות, תשובות מן הילדות הרחוקה
שאוליי עדיין נמשכת בתוכי.
כל דמעה שמופיעה
ואוליי אחריה יופיע חיוך
או שקדם לה,
כל טיפה מלוחה מוצאת נחמה
בזיכרון קר מן העבר
ברגש חם של חיבוק של אמא.
בבית קטן וחשוך
ללא חלונות בסלון.
ירושלים.
