כעסתי, כעסתי מאד. הדלקתי קטורת בחדר, הקשבתי ל"היהודים"
במערכת סטריאו, כיביתי את האור וחשבתי.
קמתי, הדלקתי את האור ומיד התיישבתי לכתוב. מכתב לאלוהים.
החלטתי שאם הוא באמת קיים הוא חייב לקבל ממני מכתב, כמעט כל
היצורים האחרים ביקום קיבלו.

"אלוהים (לא יקר בכלל),
מיצית את עצמך. תשנה קצת, תגוון!!! בשביל מה אתה אלוהים גדול
ונורא?
כל הזמן אותו הדבר. סרטן, סרטן, סרטן. לאימא של, לחבר של, לאבא
של, לסבתא של, לאחות של וכו' .
אה... וגם כאבי בטן שמובילים לכל דבר אפשרי זה מוטיב חוזר
בחיי. נו, יאללה. אל תתחיל לתת דברים טובים, אני נהנית במצב
הזה. תמשיך ברוע, פשוט תגוון. בסבבה.
תקשיב, בוא נעשה עסק-
אני לא שולחת לך יותר מכתבים, לא מפיצה את דעותיי עליך ברבים
ולא  מתעסקת בענייני הוודו שלך. אתה, בתמורה, לא מתערב בחיים
שלי, פשוט מתעלם ממני, אני אהיה אחראית לכל מה שאני עושה,
טוב?

רק אושר וטוב!
כבדי"

כמה ימים אחר-כך סבתא שלי נפטרה מהתקף לב.


כעסתי, כעסתי מאד. הדלקתי קטורת בחדר, הקשבתי ל"היהודים"
במערכת סטריאו, כיביתי את האור וחשבתי.
יש שתי אפשרויות- או שאין אלוהים או שהוא פשוט לא מבין ציניות.