כמו כל שנה, שוב שירים יפים ברדיו אפילו גלגל"צ עברו למינורי
ואני כבר לא יודע מה לחשוב.
כשהיינו ילדים קטנים אמרו לנו שהיום הזה מצוין כיום הזיכרון
לחללי מערכות ישראל. איזה מין שם  זה "חללי מערכות ישראל"
ובכלל, אני צריך להרגיש איזה כאב? עכשיו אני כמעט בן 19 ומנסה
לקלוט על מה בכלל מדובר אבל אי אפשר. בכלל מישהו אמר לי פעם
שעד שלא ימות לי חבר בצבא אני לא אבין. זאת אומרת כבר איבדתי
יקרים לי אבל אני מרגיש שכל שנה שעוברת יש פחות צער, מיקה קרני
כתבה "אני כבר לא מתגעגעת אני סתם בודדה" וזו ממש ההרגשה שלי
ביום  הזיכרון כי ברגע שנגמר הטקס והעיניים מתייבשות לא נשאר
כמעט כלום בפנים וגם אם נשאר הוא נמחק בבדיחה הראשונה שמישהו
מספר , התחושה היא של משהו בסגנון "נתראה בשנה הבאה" זה אולי
יכעיס אנשים בטח יגידו לי "איך אתה לא מתבייש" ו "איפה הכבוד"
אבל לי זה לא משנה, הצער כבר לא צער וזה  לא ישתנה כנראה. עד
ש
מישהי העירה לי פעם שאני אדיש שלא אכפת לי מהאחרים ומה שקורה
מסביב. אולי זה בגלל שהגישה שלי למוות היא שונה, כי אני חושב,
שמוות זה עוד קטע בחיים שכל אחד צריך לעבור בערך כמו לידה
וחתונה ואולי גם איזה ילד.
יכול להיות שהמחשבות האלה נופלות עלי דווקא עכשיו, שאני
בדיכאון. למה בדיכאון? כי היה משהו טוב , והוא נגמר. בכלל, כל
דבר טוב חייב להיגמר. כמו החיים.