"אף אחד לא שומע אותך!" הוא לחש לי, מכסה את הפה שלי עם היד
הגדולה והמזיעה שלו. הסכין מוצמד לצווארי בכוח. "את ילדה יפה,
את יודעת?" הוא ממשיך ללחוש, מנופף מול עיניי את הסכין שלו,
ומתחיל לנשק לי את הפנים. אני מנסה להתחמק בשביל שלא יגע לי
בשפתיים אבל זה לא עוזר. הוא מזיז לי את הראש בכוח ופתאום אני
מרגישה את הלשון שלו מונעת ממני נשימות.
אני כבר לא יכולה לעצור את הדמעות יותר. הן מתגלגלות לי על
הלחי והדבר היחיד שמונע ממני לבכות בקולי קולות זו הלשון שלו.
עכשיו הוא הפסיק. "אל תבכי, את לא ילדה קטנה." הוא גוער בי
ונותן לי סטירה. לא בכיתי יותר.
הוא עובר לאט לאט עם הסכין שלו על החולצה שלי ויוצר קרע בדיוק
באמצע. היד שלו על הפה שלי ואני מתאמצת לגנוב נשימות חטופות
כשאחת האצבעות שלו מתרוממת בטעות.
הוא תמיד היה בחור מדויק. ממנו למדתי לעולם לא לאחר לשום מקום,
על בשרי. בהתחלה הוא היה מאוד נחמד ונורא עזר לנו בבית עם
עבודות הבית ושילום החשבונות, עד שפיטרו אותו. מאז הוא שותה
וצועק, לא עושה יותר מזה. בעצם כן.... הפעם הראשונה שהוא סגר
אותי איתו לבד בחדר הייתה זמן קצר אחרי שהם התחתנו. אמר שהיא
לא מספיק טובה אבל הדור השני תמיד יותר טוב ואחרי שגמר אמר
שכנראה להיות גרועות במיטה עובר במשפחה אצלינו.בהתחלה הוא לא
השתמש בסכין כי בתור ילדה בת 10 לא ממש ידעתי מה משמעות המילה
להתנגד, ובטח שלא לאבא, גם אם הוא לא האמיתי. גדלתי מאז
ונעשיתי חזקה וחכמה יותר אבל מעולם לא מספיק חכמה בשביל לספר
לאימא. או לאף אחד אחר.
הוא סיים לפתוח עכשיו את הכפתור השלישי של המכנסיים והתחיל
להוריד אותם, כשתוך כדי הכל הסכין שלו עומד בתשעים מעלות מעל
הלב שלי.
עכשיו הוא מוריד את הטרנינג המכוער שלו ו....
אחרי רבע שעה, אם לא פחות, הוא כבר חצי לבוש. אני שוכבת על
המיטה, עירומה, נושמת אבל לא ממש חיה מעבר לזה.
"את משתפרת" הוא אומר תוך כדי לבישת החולצה שלו שאמא קנתה לו
והוסיפה שזה ממני ומאחותי הקטנה. "אולי עוד תהיי טובה בסוף. אל
תדאגי,"
הוא מוסיף "אני לא אפסיק לאמן אותך" ומנשק לי את המצח, כמו אבא
טוב.
אחותי הקטנה בת תשע וחצי. ידעתי שאני לא אתן לו לעשות לה מה
שהוא עשה לי.
לפני שהוא יצא מהחדר הוא הביט במראה שעל דלת ארון הבגדים שלי
וסידר את השיער שלו. אחרי חמש דקות כל המראה הייתה מלאה בדם
והוא שכב למרגלות הארון ללא רוח חיים. סוף סןף ידע איך זה
להיות במקומי.
אמא נכנסה לחדר בהיסטריה וראתה אותי יושבת על המיטה עם החולצה
הקרועה ואותו שוכב על הריצפה בתוך שלולית דם והוציאה אותי
מהחדר.
אף אחד לא הבין למה לא הייתי בהלוויה אבל אימא לא לחצה ולא
הכריחה כמו ידעה מהכל כל הזמן.
לא דיברנו על היום הזה יותר בחיים, אבל מאז היום ההוא אפשר
לומר שיש לי חיים. אני יותר מנשימות חלולות שגם הן נחסמו על
ידי יד גדולה ומזיעה.
זה היה הלילה הראשון מזה שבע שנים שהצלחתי לישון בו, אבל רק
אחרי שבכיתי. עכשיו יכולתי לבכות.