חלק שני - הרצון למשמעות

פרנקל מרחיב בנושא בתחילת ספרו, לפני שהוא פונה לדון באדם
ובחירות, אך לשם ההשוואה עם סארטר, רציתי להבהיר קודם כל את
תפיסת האדם והחירות שלו. כאן מתווסף ממד נוסף לתפיסת האדם -
כזה החורג מההשוואה. חשוב לציין שפרנקל אינו רואה ברצון
למשמעות גורם פסיכולוגי, אלא מניע בממד האנושי.

הרצון למשמעות הוא בעל חשיבות רבה ללוגותרפיה והוא בעצם החידוש
שהיא מציגה לעולם הפסיכולוגיה. כאן מתגלה ההבדל המשמעותי בין
סארטר ופרנקל. למרות שאצל שניהם ישנה תפיסה דומה של האדם
כסובייקט וחירותו לנקוט עמדה. אצל סארטר, השאיפה הבסיסית של
האדם היא השגת השלמות הבלתי אפשרית. אצל פרנקל, שאיפת האדם היא
למשמעות, והוא אף בטוח ביכולתו של האדם למצוא אותה.

"האדם תמיד בניסיון להגיע למשמעות" קובע פרנקל (שם, עמ' 29).
זהו בעצם בסיסה של תפיסת האדם שלו - שהמשמעות היא צורך ראשוני
ויסודי של האדם. לא רק זאת, אלא שזהו צורך ייחודי לאדם - אף
בעל חיים אחר אינו זקוק למשמעות. טענה זו נתמכת ע"י מחקרים
רבים, המראים לא רק ששאיפה זו נמצאת אצל רוב בני האדם במקום
ראשון, אלא שהיעדר משמעות בחיים, (מצב שנחשב אצל פרנקל
לנוירוזה - "הריק הקיומי") יכול להביא לייאוש, דיכאון ואפילו
להתאבדות.

צורך זה הוא עצמאי ועליון אף לצרכים הבסיסיים ביותר - כפי
שמוכיחות הדוגמאות הנפוצות מאוד, של אנשים מצליחים, בעלי משרות
טובות, ששום דבר לא חסר להם מבחינה חומרית, אך בכל זאת מחליטים
להתאבד. זה סותר את הדעה הרווחת שקודם יש לדאוג לתנאי חיים
סבירים ורק אחר כך אפשר להתפנות לעסוק בשאלת המטרה או המשמעות
לחיים. אך גם תנאים מוקדמים אלה (למשל, בריאות), אינם אלא
אמצעים בפני מטרה, או "תנאי מוקדם להשגת מה שיכול להיחשב
למשמעות האמיתית ברגע נתון" (שם, עמ' 32). במקרה זה, אומר
פרנקל, חובה לברר תחילה מה היא התכלית אליה מכוונים האמצעים.
אך פרנקל אינו מעוניין רק לברר מהו סדר העדיפויות של הצרכים
השונים, אלא גם לקבוע אם מטרות אישיות נחשבות לאמצעי או
לתכלית.
קביעה כזו, היא ההבחנה שתבסס אם יכול האדם לתת משמעות לחייו
בעצמו, או שמא הוא תלוי במשהו מעבר לו. אם אכן העיקר בחיים הוא
השגת מה שחשוב לך אישית ואינדיווידואלית, או שכל זה אינו אלא
הסחת דעת לקראת משהו אחר.

פרנקל מדגיש את החשיבות של הגשמת השאיפה למשמעות, לא רק כתנאי
לאושר או הצלחה, אלא כדבר בעל 'ערך הישרדותי'. הוא מדגים את
הנושא מתוך ניסיונו במחנות ההשמדה, ומתוך מחקריו על שבויי
מלחמה במחנות - הממצאים מראים, שמי מבין האסירים שהיה מכוון
לעבר העתיד,  לקראת תפקיד מסוים, או אדם המחכים להם בעתיד, היה
בעל סיכויים גבוהים יותר להישרדות. זוהי המחשה של ערכה של
ההתעלות העצמית, הכיוון לקראת משמעות (שם, עמ' 35).

אך האמירה של פרנקל אינה מסתפקת באפיון הרצון למשמעות - זהו רק
צד אחד של משמעות החיים. הצד השני הוא המשמעות. מה שמוביל
אותנו לשלב הבא בתורתו של פרנקל.


חלק שלישי - משמעות החיים

המשמעות לחיים שפרנקל מדבר עליה, לא יכולה להיות תלויה בכל
הגורמים שהשפעתם על האדם בוטלה, שכן כפי שטוען פרנקל, אם האדם
הוא מערכת סגורה של גורמים ותוצאות, לא ניתן למצוא משמעות
לחיים שכאלה. היא גם חייבת להיות לא תלויה בערכים או במסורות,
שכן השפעותיהם על האדם הולכות ופוחתות (ומבוטלות לחלוטין ע"י
האקזיסטנציאליזם).

פרנקל מסביר כיצד לא נוכל למצוא את המשמעות בערכים ומסורות,
למרות שבעבר כן שמשו בתור "משמעויות אוניברסליות". כפי שטען
כבר סארטר, המציאות תמיד נתפסת בצורת המצב הספציפי, הקונקרטי.
ומכיוון שכל מצב כזה הוא יחיד במינו, נובע מכך שגם המשמעות שלו
חייבת להיות יחידה במינה. לכן, אין המשמעות יכולה להיות מועברת
דרך מסורת. משום שהמסורת עושה הכללה, לא רק של המשמעות, אלא גם
של זמן, הכללה שאינה יכולה להתיישב עם הראייה של המצב הקונקרטי
(כפי שטוען האקזיסטנציאליזם, שכל מה שיש הוא המצב הקונקרטי,
ואין אפשרות להניח משהו מעבר לו). רק ערכים, שהם כביכול
משמעויות אוניברסליות, אומר פרנקל, יושפעו מדעיכת המסורות, לא
המשמעויות עצמן.

האינסטינקטים עוברים בגנים, והערכים דרך המסורת, אך המשמעות,
שהיא ייחודית, היא עניין של גילוי אישי (שם, עמ' 37-38). כל
אחד צריך בעצמו לצאת ולמצוא את המשמעות הייחודית לו (שהרי
הגילוי הוא אישי), לכן, טוען פרנקל, יהיה אפשרי למצוא משמעות
גם אם נבטל את הערכים האוניברסליים.

פרנקל מדבר כאן על משמעות קונקרטית, אישית, משמעות שנובעת
מהתפיסה של האדם עצמו ולא מהערכים. יש כאן נגיעה
בסובייקטיביות, בכך שכל אחד מוצא את המשמעות לעצמו, ללא תלות
בגורמים חיצוניים - סובייקטיביות המודגשת בהצהרתו של פרנקל
ש"לוגותרפיסט לא יכול לומר לפציינט מהי המשמעות, אך הוא לפחות
יכול להראות לו שהיא ישנה" (שם, עמ' 41). אך עדיין, תפיסה זו
אינה יכולה להתיישב עם האקזיסטנציאליזם (הטוען לסובייקטיביות
מוחלטת), מכיוון שהמשמעות, למרות שהיא סובייקטיבית, נתפסת אצל
האדם כערך אובייקטיבי. למרות היותה ייחודית וקיימת רק במצב
הקונקרטי, היא נתפסת כמשהו מעבר למצב. לדעתי, סארטר יראה בקבלת
משמעות זו מן ההונאה העצמית.

פרנקל מרחיב ומסביר, שהמשמעות, פירושה להבחין באפשרות הקבועה
(מלשון מקובע) במצב הקונקרטי, אפשרות לעשות משהו בקשר למצב,
לשנות אותו. לפי הבנתי, המשמעות נתפסת כאן כאיזשהו אידיאל,
שלפיו עלינו לפעול ולשנות את המציאות. כאן מתגלמת גם התפיסה
האקזיסטנציאליסטית באפשרות לנצל את החירות ולשנות את המצב. מה
שפרנקל מדבר עליו הוא העדפת אחת האפשרויות האינסופיות שמוצעות
לנו, להעניק לה משמעות ולפעול לפיה. פרנקל מאמין, שזו הדרך
למציאת משמעות. אך כפי שראינו, סארטר יטען שאין הצדקה ובסיס
להעדפה ולכן הבחירה כאן היא הונאה עצמית.

פרנקל מקבל את זה שמשום שהמשמעויות הן ייחודיות הן משתנות
תכופות. אך הוא טוען בתוקף, שהן תמיד קיימות. לחיים תמיד יש
משמעות,  וזו זמינה לכל אחד (ללא הבדל מין, גיל, IQ, חינוך,
סביבה, ואפילו דת), עד לנשימה האחרונה. פרנקל מסביר שזה אפשרי
משום שיש משמעות גם מעבר לזו הנמצאת באהבה ועשייה. הוא מזכיר
שאפשר למצוא משמעות גם במקרים קיצוניים, כאשר אנו נמצאים במצב
שלא ניתן לשנותו - כגון מחלה סופנית. פרנקל מאמין ביכולתו של
האדם להתעלות מעל המצב כאשר אין הוא יכול לעשות דבר ולהפוך את
הסבל להישג אישי (הוא מאמין שבחווית הסבל טמון הפוטנציאל
לשינוי לטובה), (שם, עמ' 39). עדיין יש בכך משמעות, משום שכאשר
אין אנו יכולים לשנות את המצב, אנו יכולים לשנות את עצמנו (זהו
אותו שינוי בגישה, או בהתייחסות, שצוין בתור התגלמות החירות של
סארטר).

עד כאן, ניתן לראות השוואה לאקזיסטנציאליזם, גם בחוסר ההתבססות
על הערכים והגורמים השונים, וגם באופן של ניצול החירות לשינוי
מבחינת הסובייקט. אך ישנן עוד נקודות דמיון.

פרנקל נותן את הדוגמה של שלוש נקודות מבודדות על קו אופקי -
אלה הם הנתונים של המצב הקונקרטי. המשמעות, לדבריו, היא העקומה
המקשרת ביניהם במישור האנכי (שם, עמ' 59). כלומר, המשמעות
פירושה הקשר, או ההקשר שאנו מעניקים לנתון, קשר שאינו קיים
במצב עצמו, אלא בתפיסה שלנו אותו (תפיסה הכוללת את כל
הפרשנויות, הדעות, הרגשות והאסוציאציות המרכיבות את הקשר בין
הדברים), יש כאן הסתכלות על שני הממדים ביחד, הממד של המצב,
והממד של הסובייקט. אמירה זו מחזירה אותנו להגדרתו של סארטר את
המצב הנתון, כמעוצב ע"י התפיסה של הסובייקט. כלומר, סארטר מקבל
את העקומה שבמישור האנכי, הסובייקט, אך מבטל את המישור האופקי,
את המצב הנתון. כלומר, המצב הנתון אצל סארטר קיים רק באופן
שהוא משתקף לפי המשמעות שמעניק לו הסובייקט, קיים אצלו אך ורק
ממד הסובייקט. זו תפיסה הרבה יותר מרחיקת לכת משל פרנקל, אך
הדמיון ברור.

אולי יש כאן משהו נוסף. סארטר מדבר על כך שהמצב מעוצב מראש
עפ"י המשמעות או התכלית שהסובייקט מקנה לו. תהליך זה מתרחש
בהכרח, ופעמים רבות אנחנו לא מודעים לו. פרנקל מדבר על מציאת
המשמעות בתור גילויה כקבועה מראש במצב - אולי זהו בעצם אותו
תהליך, מזוויות אחרות.    

חשוב לציין, שפרנקל מייחס את היכולת למצוא ולהבין את המשמעות
הזו, למה שהוא מכנה "חכמת הלב" או אינטואיציה, משהו מעבר
לתפיסה הרציונלית של המדע.  


פרנקל מתייחס גם למשמעות החיצונית, או ה'סופית' כדבריו. הוא
טוען שככל שהמשמעות יותר כוללת, כך היא פחות מובנת. אנו שוב
חוזרים לשני המישורים של המשמעות, באמירה ש"משמעות אינסופית,
היא בהכרח מעבר לתפיסתה של ישות סופית" (שם, עמ' 59).

הביקורת של פרנקל על האקזיסטנציאליזם היא חלק מתפיסתו את
המשמעות כנובעת מאפשרות ארעית. אותה אפשרות, הוא אומר, הטמונה
במצב הקונקרטי, היא ייחודית, כפי שהיא ארעית. כלומר, אם לא
ננצל אותה ונגשים את המשמעות הגלומה במצב הספציפי היא תחלוף
לעד (שם, עמ' 38). האקזיסטנציאליזם, לפי פרנקל, רואה את ההווה
בתור הדבר היחיד שבאמת קיים. העתיד  הוא אין, העבר הוא אין
והאדם הוא ישות הנובעת מהאין ומושלכת אל העולם. פרנקל רואה את
התפיסה הזו, שהכל חסר בסיס ומשתנה, כמובילה לפאטאליזם - ההכרה
שאין טעם באף פעולה. ואכן, למסקנה דומה מגיע סארטר בעצמו. אך
פרנקל מציב אלטרנטיבה אנטי-פאטאליסטית ומציג אותה באמצעות
הדימוי של שעון חול (שם, עמ' 102-103).

החול שבחלק העליון, מייצג את העתיד, הפתח הצר באמצע הוא ההווה,
והחול שכבר הצטבר בתחתית הוא העבר. האקזיסטנציאליזם, לטענתו,
רואה רק את הפתח הצר, ומתעלם מהעתיד ומהעבר.

פרנקל טוען שלמרות שהעתיד אכן אינו, העבר, הוא הוא המציאות
האמיתית. הוא מסביר, שלמרות שניתן להפוך את שעון החול, הזמן
הוא בלתי הפיך וכפי שאפשר לנער את השעון ולהזיז את גרגרי החול,
אמנם אפשר לשנות את העתיד, ואנו יכולים לשנות גם את עצמנו, אך
העבר הוא קבוע, כאילו הוא מעורבב עם חומר מייצב כאשר הוא עובר
בחור הקטן באמצע. פרנקל רואה את העבר בתור מחסן, המקום בו הכל
נשמר ולעד. כל מה שעשינו, אם בכלל, לא יכול להתבטל בשום אופן.
למרות הארעיות של החיים והאפשרויות שבהם (ליצור, להתנסות
ולהגשים משמעות), אותן אפשרויות שמומשו, כבר אינן ברות חלוף,
הן חלק מהעבר, ובתור כאלה, עדיין קיימות באופן מסוים (שם, עמ'
104).

פרנקל מדגיש את זה שאין אפשרות לבטל או לשנות את האפשרויות
שמומשו - זהו תהליך בלתי הפיך. הוא מציג ראייה אופטימית של
העבר, כמיצוי והגשמה של אפשרויות, כמשהו שלא יכול להילקח ממך.
בטענה זו, ניתן לראות השוואה בין מושג העבר של פרנקל לבין
הישות כשלעצמה המוצגת ע"י סארטר - שני מושגים אלו מהווים את
סכום המעשים של האדם, עברו. פרנקל יוצא כאן בעצם נגד
הפרספקטיבה האקזיסטנציאליסטית, לפיה הישות בשביל עצמה שוללת
ומבטלת את העבר - הישות כשלעצמה. למיטב הבנתי, פרנקל טוען
שאמנם, היא יכולה לשלול את העבר, בכך שהיא יוצקת בו תכנים
חדשים, אחרים, אך אין היא בשום אופן יכולה לבטל אותו.

האדם של פרנקל, בניגוד לאדם של סארטר, נותר עם ביסוס מסוים,
שכן, למרות שאין עתידו נובע מעברו, הוא עדיין יכול להסתכל
לאחור. סארטר רואה את העבר כאחד הגורמים המשפיעים על בחירתו של
האדם, ומבטל אותו לטובת החירות המוחלטת. אך פרנקל רואה אולי את
העבר כחלק מהמצב הנתון, הכולל את הזיכרונות, הניסיון, והמשמעות
של כל האפשרויות והמעשים של האדם. כל אותם דברים שהאדם יכול
לבחור להסתמך עליהם ולהעניק להם משמעות.


לסיכום, פרנקל מציב מטרה שהיא בהישג ידו של האדם - כל אדם -
מטרה שונה בתכלית מזו של סארטר, משום שאין היא חיצונית לאדם
אלא נמצאת בתוך חייו הפרטיים, בכל רגע ורגע. אין כאן בחינה של
משמעות החיים או תוכנם ביחס לערך חיצוני, אלא מציאת המשמעות
בתוך החיים עצמם. משמעות המתגלה במצב הנתון ונתפסת כקיימת מעבר
לו, אך היא אינה מעבר לאדם עצמו, למעשיו ולבחירותיו - שמקבלים
תוקף ומשמעות, אבל רק בעיני האדם עצמו.
משמעות זו היא לכאורה חיצונית, משום שהיא נתפסת כערך שיש לו
הצדקה והיא מעניקה משמעות לחיים עצמם, ולא רק למעשים, אך היא
פנימית במובן שהאדם עצמו בוחר אותה ואין היא נובעת מדבר פרט
לאדם עצמו.

אבל, איזה ערך יש למשמעות הזו? היא גם סובייקטיבית וגם איננה
מוצדקת או הכרחית. האם נוכל להסתפק בכך? פרנקל אומר בעצמו
שהמשמעות היא סובייקטיבית ורגעית, אך אין הוא מתייחס לכך שהיא
חסרת בסיס. למעשה, אין הוא מתייחס כלל לביסוסה של המשמעות.
אולם, נוכל לשאול האם הביסוס באמת חיוני למשמעות? האם דבר לא
יוכל להיות משמעותי בעינינו אם לא יהיה מוצדק?
אולי זו המהות האמיתית של החופש - לבחור מה חשוב ומשמעותי לנו.
ומשום שאין הצדקה המחייבת אותנו לבחור במשהו מסוים, אנו יכולים
לעשות בדיוק את זה.

זהו מוצא אופטימי, הנובע מתפיסתו של פרנקל, אך עלינו לזכור את
הפאראדוקסאליות שלו - כאשר אין משהו שיגרום לנו להעדיף משמעות
מסוימת, אין ממש טעם לבחור בה.