חלק ראשון - האדם וחירותו, כמו סארטר?

פרנקל מגיע לתיאור האדם מרקע פסיכולוגי, ומציג תפיסה הקוראת
תגר על הנורמות המקובלות של הפסיכולוגיה ההתנהגותית
והרדוקציוניזם, שאינן רואות באדם דבר פרט לסבך של התניות,
מניעים תת-הכרתיים ותסביכים פסיכולוגיים. לעומתן, האדם של
פרנקל, כמו הסובייקט של סארטר, אינו סתם בובה המגיבה לגירוי
ומוצאת פורקן לדחפים. בספרו, "הזעקה הלא נשמעת למשמעות", מציג
פרנקל את תפיסת האדם שלו בניסיון ליישב את המחלוקת בין חירות
ודטרמיניזם ובין גוף ונפש, שזו בדיוק המחלוקת בין התורה
הרדוקציוניסטית ותורות הומניסטיות כמו זו של פרנקל - האם האדם
הוא יותר ממעגל סגור של תהליכים פסיכולוגיים, פיזיקליים
וביוכימיים?

פרנקל פותח ומצהיר שאין פתרון לבעיית הגוף והנפש ובעיית הרצון
החופשי, אך ניתן להבין מדוע אין להן פתרון (פרנקל, הזעקה הלא
נשמעת למשמעות, 1978, עמ' 44). הקונפליקט בין הגוף והנפש (או
כיצד ניתן להבין את הקשר בין תהליכים רוחניים ופעולות
גופניות?) מקורו, עפ"י פרנקל ב"פלורליזם של המדע", כל מדע מתאר
את המציאות מזווית אחרת, כך שלעיתים מתקבל רושם סותר. פרנקל
נותן את הדוגמה הגיאומטרית של גליל - שחתך לרוחבו יראה אותו
כעיגול וחתך לאורכו כמלבן. משום שהמדע מתמקד במישורים שונים של
האדם - המישור הביולוגי, בעל ההיבטים הסומאטיים, והמישור
הפסיכולוגי בעל היבטיו הפסיכולוגיים, אנו מחמיצים את האחדות
שבאדם, שקיימת לפי פרנקל ב"ממד האנושי", ממד הכולל בתוכו את
ההיבטים הביולוגיים והפסיכולוגים גם יחד (שם, עמ' 45-46).

פרנקל ממשיך ומתאר כיצד האדם הוא מערכת פתוחה וחופשית למרות
דימויו כמערכת סגורה  של יחסי גורם-תוצאה (כמו הרפלקסים או
ההתניה הפסיכולוגית). אם נדמיין את הגליל ככוס - פתוח מלמעלה,
נוכל לראות, שלמרות שבחתך הרוחבי יש לנו עיגול סגור, בחתך
הרוחבי התקבלה צורה פתוחה, בלי לפגוע בהתאמה בין שתי הצורות.
כך, מסביר פרנקל, ישנו דטרמיניזם במישור הפסיכולוגי, אך חירות
במישור האנושי (שם, עמ' 47). דימוי זה בא להראות, שכדי להבין
את האדם באמת, עלינו להסתכל על התמונה הכוללת ולא רק על היבטים
חלקיים. חשוב לציין שפרנקל אינו בא לבטל את ממצאיהן של התורות
ההתנהגותיות והפרוידיאניות, אלא להציב אותן בפרספקטיבה, בתוך
ממד גדול יותר שהוא הממד האנושי.  

הפתיחות באדם היא מה שפרנקל רואה בתור ה'התעלות העצמית' של
הקיום האנושי - חוסר התלות והמחויבות לעבר, או לגורמים
פסיכולוגיים וביולוגיים . האנושיות לגביו פירושה התייחסות האדם
למשהו מעבר לעצמו: להיות מכוון כלפי העתיד, למשהו מעבר למצב
הנתון, כלפי משמעות שיש להגשימה או בני אדם אחרים שיפגוש בהם.
קביעה זו דומה למושג הפעולה בתורה של סארטר - התייחסותה של
התודעה האנושית תמיד למשהו מעבר לעצמה. ההכרה שהעתיד מנחה את
הפעולה ולא העבר.

החירות לפי פרנקל דומה לחירות של סארטר, אך אינה מוקצנת כמותה
-"האדם אינו חופשי מתנאים" אומר פרנקל, "אך הוא חופשי לנקוט
עמדה ביחס אליהם" (שם, עמ' 47). פירוש הדבר, שאין התנאים מתנים
אותו לחלוטין, עד חוסר ברירה, ותלוי רק בו בין אם הוא נכנע להם
או לא. פרנקל מאמין בכוחו של האדם להתעלות מעל המצב הנתון
ולהפוך אפילו את המצב האיום ביותר להישג אנושי (פרנקל מדבר
מתוך ניסיונו האישי במחנות ההשמדה, אותו הוא מביא כדוגמה
ליכולת ההתגברות המדהימה של האדם).

פרנקל מדגים זאת בהפרכת אחת הטענות של פרויד האומרת שבמצב של
רעב קיצוני, גם בקבוצה של פרטים שונים לחלוטין זה מזה, יטשטשו
ההבדלים האינדיווידואליים ובמקומם יבוא ביטוי אחיד של היצר
המשותף. פרנקל עצמו, מספר מחוויותיו האישית של מצב כזה במחנות
הריכוז, בו קרה ההפך - ההבדלים האישיים רק הפכו בולטים יותר,
"התגלה הקדוש, וגם כן המפלצת. הרעב היה זהה, אך האנשים שונים".
מומחשת כאן הטענה שאין האדם נתון למרותם של התנאים שעומדים
בפניו - אלא תנאים אלה נתונים להחלטתו (שם, עמ' 48).

בנקודה זו אפשר לראות הקבלה כמעט מושלמת לסארטר, נקודת המהפך
ביחסים בין  האדם והתנאים, ההבנה שיחסו של האדם הוא שקובע את
השפעת התנאים. האפשרות להפוך את הסבל להישג, היא האפשרות
להתייחס אליו לא כאל מכשול אלא ככלי מחשל.

פרנקל ממשיך ומתקרב למשנתו של סארטר וקובע שהחירות פירושה
התנתקות האדם מעצמו. (שהיא יכולתו לא להיות שבוי של יצריו
והמבנה הפסיכולוגי שלו, ואצל סארטר - חוסר התלות בין הישות
בשביל עצמה והישות כשלעצמה) הוא מבטל את השפעתה של התורשה על
האדם  -"זהו רק החומר ממנו בונה האדם את עצמו, לבני הבניין
שהבנאי מקבל או דוחה. אך הבנאי עצמו אינו עשוי לבנים" (שם, עמ'
50). פרנקל מקבל כאן את אחד הרעיונות הבולטים ביותר אצל סארטר
- בניית האדם את עצמו. כנראה שזו מסקנה הנובעת ישירות מהחירות
להשתנות ולגבש עמדה. תהליך זה של שינוי פרספקטיבה, כנראה אינו
אלא בניית העצמי. אך עדיין, יש חשיבות לחומר עצמו ופרנקל לא
מקבל את ההקצנה לסובייקטיביות מוחלטת ותפיסת התנאים כחסרי
חשיבות לחלוטין.  

בהמשך, בהסתמך על ניסיונו כפסיכולוג, מצטמצמת אצל פרנקל השפעת
הילדות על מהלך החיים ובהתבססות על מחקרים, ניתק הקשר בין
גורמים כגון מצב משפחתי, רקע חברתי, חינוך, תרבות, מצב גופני,
תורשה לבין עתיד של עבריינות אצל בני נוער (שם עמ' 51). גם
במצבים שונים של פסיכוזה, החולים משנים בגישתם את אופיו של
ההיבט הפתולוגי של מחלתם. פרנקל מספר על חולים פרנואידים שרצחו
את אלו שדימו שרדפו אותם, וכאלו שסלחו לרודפיהם (שם, עמ' 49),
הוא טוען שהמחלה היא מעין תבנית, והאדם עצמו ממלא אותה בתוכן
האישי שלו (שם, עמ' 60). בנוסף, מכיר פרנקל בכך שהאדם בימינו
אינו פועל עוד לפי ערכי המסורת (שם, עמ' 25).

פרנקל ניצב כאן באותו מצב כמו סארטר - האדם אינו מונע ע"י
הגורמים או התנאים הנתונים, אם כן, על ידי מה הוא כן מונע?
אצל סארטר כאמור, האדם מונע ע"י השאיפה לשלמות, שהופכת אותו
בסופו של דבר ליצור קפריזי שבחירותיו שרירותיות וחסרות משמעות.

אם אמנם אין הגורמים משחקים תפקיד בהבאת האדם לידי פעולה, מה
כן?

בנקודה זו עושה פרנקל הבחנה מושגית בין גורמים, תנאים וסיבות.

גורם כאמור הוא מה שמביא לידי תוצאה מסוימת. גורם יכול להיות
תנאי, והוא יכול להיות גם סיבה.
מה אם כן ההבדל? פרנקל מדגים - "אם אתה חותך בצל, אתה בוכה -
יש גורם לדמעות שלך, אבל אין לך סיבה לבכות. אם אתה מטפס הרים
והגעת לגובה של 10,000 רגל, תיאלץ אולי להתמודד עם תחושה של
חרדה ומועקה. תחושה זו יכולה לנבוע או מגורם או מסיבה. מחסור
בחמצן יכול להיות הגורם. אך אם אתה מודע לכך שאינך מספיק מצויד
או מאומן, יש לחרדה סיבה." (שם, עמ' 52).



כלומר, ההבחנה היא שוב בין-מישורית. הגורמים פועלים במישור
הביולוגי-פיזיקלי, הסיבות במישור הפסיכולוגי-אנושי. פרנקל
מסביר, שמה שהופך את האדם לסובייקט בעל יכולת להשתנות ולהתכוון
למשהו מעבר לעצמו, הפתיחות שלו - זו מציגה בפניו ממד של סיבות
ומשמעויות אליהן הוא יכול להתכוון. הטענה העיקרית של פרנקל
היא, שאם נתפוס את האדם כמערכת סגורה של גורמים ותוצאות, לא
נוכל למצוא משמעות לחיים. המניעים האמיתיים של האדם הם לא
גורמים, אלא סיבות. כפי שמציין פרנקל - "יצרים ואינסטינקטים
דוחפים, אך סיבות ומשמעויות מושכות" (שם, עמ' 52). זו ההבחנה
בין העבר והעתיד, הגורמים קודמים לפעולה, אך הסיבות נמצאות
מעבר לה. יש לציין שסארטר עושה הבחנה דומה, בין הגורמים במצב
הנתון ובין התוכנית שמניעה את האדם, אך לתוכנית זו אין ערך
בתפיסתו משום שאין היא מובילה אל השלמות.

בנקודה זו יש לאדם את אותה חירות שהייתה לו אצל סארטר - לבחור
את עצמו (פרנקל בעצמו משווה את התפיסה שלו לסארטר בהיבט של
האדם הבונה את עצמו) (שם, עמ' 55). אולם, פרנקל מתריע, החירות
הזו אינה אלא צד אחד של התופעה האנושית: הצד השלילי. צדה
החיובי הנו האחריות. חירות ללא אחריות, הוא צופה, תידרדר
לשרירותיות - בדיוק כפי שקרה בתפיסה של סארטר (שם, עמ' 60).
לפי הבנתי, פרנקל מתכוון כאן לכך שעל האדם להיות אחראי על עצמו
כך שלפעולותיו תהינה משמעות ולא תהינה שרירותיות. דרישה הנובעת
מההכרה ביכולתו של האדם למצוא בעצמו משמעות לחייו. אך כיצד זה
ייתכן?
פרנקל מנמק הכרה זו בהיבט הנוסף שהוא רואה  באדם - היבט שהינו
ייחודי לממד האנושי: הרצון למשמעות.

בהמשך --> איך תוכל אתה לרכוש משמעות לחייך, עכשיו רק ב-
19.95!