חלק שני - החירות

אצל סארטר, החירות השלימה היא המצב ההכרתי הקבוע, והנה מודעת
בכל פעולה, כפי שמודעת תודעת הקיום. הסובייקט שהגדיר שואף תמיד
להגיע לשלמותו הנשגבת ממנו, ולגביו החירות הנה מועקה. המועקה,
מסביר סארטר, היא התודעה של חוסר הקשר בין העבר לעתיד. הוא
מקצין את מושג החירות לכך, שישותו של אדם בעתיד אינה נובעת כלל
מעברו, אלא רק מבחירותיו השרירותיות באפשרויות כלשהן, בהן הוא
יכול להתעלם לחלוטין מהישות כשלעצמה ולברוא עצמו מחדש מתוך
האין. התעלמות זו מבטלת כל קשר הגיוני בין הבחירה ובין ישות
האדם. החירות היא ביטולו של כל דטרמיניזם, משום שהיא מהווה
ניתוק של האדם מישותו כשלעצמה, מתוכנו הקיים.


המועקה היא כל כך גדולה, משום היותה הכרח לבחור, ללא כל
היגיון. סארטר מבהיר ששום דבר אינו יכול להכריח את האדם לבחור
באפשרות מסוימת ויוצא נגד מושג הערכים.
מבחינתו, החירות המוחלטת היא הבסיס היחיד לערכים, משום שהם
בעצמם תוצאה של בחירה חופשית. כאן מתבטל בעצם ערכם של הערכים
משום שהחירות כבסיס היא בעצמה חסרת בסיס, והרי כל ערך בפני
עצמו תובע מוחלטות, שלמות, ובלעדיות - או במילים אחרות, נאמנות
כלפיו כגורם מנחה. למרות זאת, תמיד ישנה האפשרות לבטלו. (שם,
עמ' 233)

רעיון זה רק מחזק את התפיסה שהאדם קובע לעצמו את ערכיו ומעניק
להם משמעות מבחינתו. האדם חופשי לכונן לעצמו תפיסת מוסר ערכית,
עצמאית מצד אחד, אך גם חסרת צידוק מבחינה כוללת יותר, משום
שאין היא נשענת על אף יסודות כללים (משום שאין כאלה בנמצא),
ולכן הוא חופשי גם לבטל אותה. סארטר עצמו מתייחס לחירות כביטול
עקרוני של כל ערך, וביטולה הנגזר של כל הירארכיה במציאות -
שכן, הכל אפשרי וחשוב באותה מידה. (שם, עמ' 234)

הנגיעה הראשונה במושג האותנטיות, שהוא מושג מרכזי אצל סארטר,
נמצאת כאן. סארטר קובע שהמודעות למועקת החירות נמצאת רק במישור
הרפלקטיבי, משום שרק במישור הזה מודע האדם לעצמו ויכול להיות
מודע גם להיותו אפשרות יחסית. בניגוד לכך, הפעולה עצמה היא
ספונטאנית ולא מודעת להיותה אפשרות, אלא מעונינת רק במימושה
החד-משמעי והמוחלט. זוהי, בעצם, התעלמות משאלת האפשרות.
התייחסות לאפשרות אחת ויחידה במצב נתון - הפעולה. האדם נהיה
אחד עם הפעולה ומקבל אותה כממשות, בניגוד לאפשרות. זוהי בריחה
מתודעת החירות והאפשרות, אשר מסלקת גם את מודעות המועקה.
סארטר רואה במצב זה את המצב הטבעי והיומיומי של האדם, פעילותו
המכאנית, הספונטאנית. בכך הופך האדם את עולמו לעולם ממשי, בעל
מהויות שלמות.

כך נתפס גם הסובייקט כמהות והאדם מקבל את שלמותו בדרך הקלה.
ישותו שאיננה, הופכת לאובייקט מוגדר שאינו חורג מעבר לעצמו
והאדם מבין את פעולתו כנובעת מתוך מהותו הקיימת (זו צורה של
דטרמיניזם פסיכולוגי, הפעולה נובעת מתוך תנאים או גורמים
קבועים מראש). הוא רואה עצמו חופשי ואוטונומי לגמרי משום
שפעילותו הנגזרת ממהותו היא בהכרח אישית שלו. כאן מתהפכת תפיסת
החירות ומתקבלת כפעילות עפ"י הישות ולא עפ"י האין. החירות כאן
מונחית על ידי העבר  ולא לפי השלמות הנמצאת תמיד בעתיד.
כך האדם נמלט מהיותו חסר ביסוס וצידוק (כעת הוא מבוסס ומוצדק
על ידי ישותו ומהותו המוגדרת), מהיות ערכיו אפשריים בניגוד
למוחלטים, ומהיות האפשרות אחת מאינסוף. האפשרות הופכת
לאובייקט, ונתפשת כשייכת למצב אובייקטיבי, לכן אין היא אפשרית
בכל עת אלא רק ב"הזדמנויות נוחות" (שם, עמ' 235).

סארטר מסביר את הבריחה הזו בכך שהאדם אינו יכול לעמוד בפני
האין, אינו מסוגל לשאת את תודעת החירות כאקט הכרתי מוחלט
ושרירותי ולכן הוא בורח לישותו המוגדרת כביכול (שם, עמ' 236),
המקנה לו ביסוס לחירותו. האדם מחפש את השעבוד, כדי להיפטר
מהחירות. ויש לכך סיבה טובה, החירות המוחלטת המודעת לעצמה,
הופכת את החיים לחסרי ארגון וחסרי כל ביטחון, היא מציגה את
המציאות כשורה אינסופית של אפשרויות סתמיות. אצל סארטר אין
מוצא ממצב עגום זה, אי-הביטחון והתלישות הן מצבו האמיתי של
האדם ואין ממנו מנוס.
   
הדרך היחידה היא הבריחה, לחוסר האותנטיות - ההתכחשות למצבו
האמיתי של האדם, וההונאה העצמית. בדרך זו שקוע האדם במצב הממשי
שלפניו ומתחמק מהמסקנה שאין במצב זה שום טעם ושום משמעות (שוב,
מהבחינה הכללית, הרואה את האדם כמשמעותי ביחס לערכים נשגבים
ממנו כגון השלמות. מצב זה, חסר משמעות מבחינה זו משום שהוא
אינו מתייחס לשלמות ומניח שלמות כוזבת).
סארטר מתייחס לזולת כגורם המייצג את ההונאה העצמית, ותורם
לתפיסת האדם את עצמו כאובייקט. משום שהאדם תופס את זולתו
כאובייקט, והזולת תופס אותו כאובייקט- יחסים אלו הם תוצאה של
חיי היומיום בהם הזולת ממלא תפקידים שונים למען האדם (האם מוכר
הנקניקיות הוא אכן יותר ממוכר נקניקיות לגבינו?) והוא עצמו
ממלא תפקידים למען הזולת. בתפקידים אלו קל לראות את האדם
כאובייקט - הוא תופס את עצמו כזולת ומזדהה עם תוכן מסוים שלו
(שם, עמ' 237).

אך סארטר טוען שלא ניתן, לאמיתו של דבר,  לבטל את הפרטיות,
והחלפה זו אינה אלא שקר עצמי. הזדהות זו עם תוכן כלשהו הכוללת
נאמנות לערך או אמונה בתוכן כלשהו, היא התנכרות עצמית שבאה
לברוח מן החירות כדי לחוש ביש מבוסס, בשלמות אפילו אם היא
דמיונית. כל אמונה היא, לכן, הונאה עצמית, ואין היא אלא בחירה
לדבוק בתוכן כלשהו. (דבקות זו מתוך בחירה היא הענקת משמעות
בתוך חייו של האדם). אך ניסיון הבריחה עצמו, הוא גם אקט של
חירות ובחירה, ולכן מבטל את עצמו.

סארטר מזהיר שההונאה העצמית מהווה איום ומכשול לאדם משום שהיא
מונעת מהאדם להכיר את עצמו כפי שהוא באמת ומפריעה לו לראות
שאפשרויותיו הן אינסופיות - הרי כל ערך ואמונה באים בעצם לצמצם
את האפשרויות כדי לקבוע סגנון חיים עקבי וייחודי (שם, עמ'
238).

זאת בעיית האותנטיות - האמיתות עם עצמך, שסארטר מזהיר לגביה.
אך בתפיסה של סארטר זהו מושג בעייתי, משום שהאדם הוא חופשי גם
כאשר הוא משקר לעצמו, ודווקא בגלל היעדר הערכים יכול האדם
לעשות כרצונו - אפילו להיות לא אותנטי. חבויה פה סתירה, משום
שכדי להבחין בין אותנטי ולא אותנטי יש לקבוע סולם ערכים מסוים,
הבדל מסוים בין פעולות האדם, הבדל שבוטל לטובת החירות המוחלטת
והאין. "מתוך האין נובע לא-כלום או כל דבר" (שם, עמ' 239).
מתוך ביטול ההירארכיה נובע ששום דבר אינו אותנטי, או שכל דבר
אותנטי - אין בין השניים הבדל ממשי משום שכל הפעולות יימצאו
באותו צד ולכן לא מתאפשרת העדפה כלשהי, כי זה ידרוש העמדה ביחס
למשהו שונה ממנו.

ההבחנה שסארטר מצליח למצוא, היא בתודעה - ההבדל בין הפעולות
הרפלקטיביות - בהן נמצאת, כאמור, המודעות לחירות, והכרת האדם
את עצמו - לפרה רפלקטיביות, בהן אין מודעות כזו, ולכן הן
נחותות מבחינת ההכרה המלאה של האדם. האותנטיות מתנסחת כאן בתור
הראייה הנכונה על מצבו ההכרתי של האדם - המודעות לחירותו,
מעיקה ככל שתהיה. היתרון במודעות זו, הוא אובייקטיבי-מדעי, שכן
הוא מאפשר הכרה יותר מדויקת של הסובייקט. אך בקביעה זו יש גם
הירארכיה, העדפת ההכרה המדויקת ע"פ הכרה אחרת, זוהי עדיין
סתירה של החירות המוחלטת ושל הקביעה ש"קיים שוויון ערכי גמור
של כל פעולות האדם והונאה עצמית היא פעילות חופשית ככל פעילות
אחרת" (שם, עמ' 240).

הביקורת המועברת על סארטר בנקודת זו היא שאם קיים בכלל הבדל
והירארכיה בקשר לפעולות, אזי ההעדפה תהיה דווקא לטובת ההונאה
העצמית, המשחררת אותו מן המועקה של החירות. הפילוסופיה של
סארטר, בניסיונה להביא תיאור פנומנולוגי, מביאה למסקנות מעיקות
ושליליות. אך סארטר מנמק את שיטתו על ממצאיה והשלכותיה באינטרס
התיאורטי. (שם, עמ' 241).


החירות המוחלטת

בשלב זה עובר סארטר לבחון כיצד משתלבת החירות במבנה ההכרה
וכיצד בעצם היא מוחלטת. טענתו היא שאין אף יסוד המסוגל להגביל
את החירות.
טענה זו נראית כמגוחכת, שהרי כל פעילות מתרחשת בתוך מצב מסוים
המהווה הגבלה לאפשרויות  - חוקי הטבע, החברה והגורמים
הפסיכולוגיים היוצרים תנאים שיש להתחשב בהם. סארטר מנסה להראות
כיצד לאמיתו של דבר, עומדים החירות והאין ביסודה של מערכת
התניה זו.
סארטר טוען שכפי שהאדם נתפס עפ"י דרך פעולתו ולא עפ"י מהותו -
ה"איך", ולא ה"מה" - כך לא העבר מניע את החירות, אלא העתיד
שקובע את התכלית, בצורה של התכוונות. מזה נובע שהפעולה עצמה,
אינה נובעת מגורמים סיבתיים - דטרמיניסטיים-מכאניים, אלא
מחירותה של הישות הפועלת, שהיא האין. זו תפיסת מושג הפעולה של
סארטר (שם, עמ' 241).

"כל פעולה מעידה על תכלית התכוונותית" (שם, עמ' 242), תכלית
התכוונותית זו היא התוכנית לפעולה, שעומדת מאחורי המניע.
התוכנית היא אקט של בחירה באפשרות קונקרטית, לא רק בכך שהיא
מנסחת את המניעים בהגדרת דרכי הביצוע, אלא יש בה גם אלמנט
יסודי של החירות בתור יוצרת העולם והאדם עצמו. אך כפי שצוין
קודם לכן, פעולת הבחירה עצמה היא אבסורדית משום שאין שום
מניעים, פרט לאין,  לבחור באפשרות כלשהי - כך שכל אקט של בחירה
מעלה את האבסורדיות שבחירות, ומדגיש אותה. משום שעל אדם לחיות
את כל בחירותיו - כל אותן תוכניות אשר מצטרפות לעברו ויוצרות
בכך את מצבו, ישותו - עובדתיותו.    

סארטר מסביר שהחירות דורשת עובדתיות נתונה, כדי שתוכל להגשים
את עצמה - והנתון נמצא רק בתור כזה המועדף על ידי תוכנית
חופשית. כך שהתוכנית למעשה קובעת את המצב בתוכו היא פועלת. זהו
היפוך של הראייה המקובלת - המצב אינו זה שקובע ומתנה, אלא
התכלית היא זו הקובעת ומפרשת את המצב. המצב קיים רק כנתון
סובייקטיבי לאחר תפיסתו לפי התוכנית. ההתכוונות עצמה, משום
שחייבת היא להיות קונקרטית, קובעת את גבולותיה ובתוך גבולות
אלו פועל האדם - החירות היא הגבול של עצמה. הגבלה זו היא
הכרחית, משום שהחירות יכולה להתגשם רק בהימצא נתונים מתנגדים
עליהם היא יכולה לגבור. אך החירות עצמה היא הקובעת אותם
כמתנגדים. כשם שאותו שביל תלול יתפרש כמכשול כאשר עולים בו,
ויתפרש כמסייע כאשר יורדים. החירות זקוקה להזדמנות לממש את
עצמה, וזאת מספק המצב - "הזדמנות לפעולה חופשית" (שם, עמ'
242).

הנתון במצב נהיה משמעותי רק כאשר חושפת אותו החירות כמניע.
המצב הוא סידור משמעותי הנעשה על ידי הישות, וגם במצבים של
התניות קיצוניות פסיכולוגיות וחברתיות, (סיגד מביא את הדוגמאות
של תסביך נחיתות, פחד, עייפות ואפילו שפה) -  כולן התניות לאור
תוכניות מסוימות, ואין הן גוררות בהכרח התנהגות מסוימת,
ספציפית.


סארטר מכיר בכך שהמצב הקונקרטי מסמן את המושלכות של האדם
לעולם, והכרחו להתגבר על הנתונים ולתת להם משמעות במסגרת
תוכניתו החופשית. כך שבכל מצב, יש מקום לבחירה ומשמעות. כזו
היא גם נוכחות הזולת, המופיעה אצל הסובייקט כשייכת למצבו.
הזולת, המוגדר כאובייקט בשבילי-סובייקט בשביל עצמו (ובכך הוא
כמוני), נתפש כאובייקט עצמאי, הפותח בפני הסובייקט את האפשרות
להתייחסויות אובייקטיביות וכלליות, שלא היו אפשריות אם לא היה
הזולת קיים. הסובייקט נהפך לאובייקט בשביל הזולת וגם בשביל
עצמו, הרואה את הזולת כמגביל, כחלק משאיפתו לברוח מהחירות (שם,
עמ' 243).
 

הסובייקט יכול לתפוס את הזולת גם כאובייקט לו וסובייקט בפני
עצמו, או כסובייקט ההופך אותו לאובייקט -סארטר מכיר בשתי
תפיסות אלו כאותנטיות, ונמנע מהירארכיה. בנוסף, הוא מרחיב
ואומר שאין הזולת, לא כסובייקט ולא כאובייקט, יכול להגביל את
החירות, שרק היא עצמה קובעת את הגבולות, התנאים והמניעים
להתממשותה, הדורשת מצב קונקרטי. אין הזולת יכול לכפות על האדם,
שכן אין הוא יכול לקבוע את התגובה של האדם החופשי - תמיד יש
ביד האדם את האפשרות להגיב למצב ולהעניק לו משמעות חופשית.
(כמו תגובת המזוכיזם לעינוי, שמביא סיגד) (שם, עמ' 244).

הזולת מצטרף לאותה מערכת הכרתית בה שואף האדם להשיג את ישותו
כשלמה. מכאן, שכל פעולה משותפת עם הזולת אינה שום דבר מעבר
לאותה תוכנית תכליתית אישית של הסובייקט, וזה אמור גם על
הממדים החברתיים המשותפים  - שפה, תרבות- שהן מצב הנשלל ע"י
חירות הסובייקט, ומקבל משמעות מחודשת לפי פעולתו העצמאית.

סארטר מזהה מצב נוסף הנובע מהזולת - איחוד עמו כסובייקט כולל,
המתרחש במפעלים חברתיים משותפים הנעשים למען מטרה כללית. פירוש
הדבר של להיות סובייקט כולל הוא להאמין בערך שאינו רק אישי
ולהעמידו מעל הכל. אולם, גם מצב זה הוא תוכנית לגיטימית שהיא
חלק מחירות הסובייקט. אך יש לזכור, שאף תוכן אובייקטיבי אינו
מסוגל להגביל את החירות, אלא רק להיות ערך בו הסובייקט מאמין
ושואף להגשמתו - אך הוא אינו חורג מעבר לסובייקט עצמו למסגרת
גבוהה יותר, משום שגם האובייקטיביות היא אפשרות כשרה של
הסובייקט (שם, עמ' 245).



חלק שלישי - השלכות

יש לזכור את הקביעה שהאדם אינו יכול אלא לפעול על מנת להשיג את
שלמותו. ובהקשר זה אין חשיבות לאותנטיות, שכן היא רק אפשרות
הנובעת מתוכנית בסיסית זו. ניסיון זה להשיג שלמות מזוהה
כניסיון להיות אלוהים -"מוחלטות של היש ומוחלטות של הינתקות
וחוסר כל" (שם, עמ' 246) - ונתפס ככישלון, כישלון של ישות שלא
יכולה להימנע מלנסות. האדם, כאשר נבחן ב"מונחים אלוהיים" -
כלומר במישור העליון לו, כפי שסארטר אומר שיש להבינו, נתפס
האדם כחסר כל ערך, חסר הירארכיה ובעל תוכן סתמי לפעילותו
(כלומר, תוכן שאינו חורג מעבר למישור חייו האישיים של האדם).

בנקודה זו, מסיים סארטר את ספרו, "הישות והאין"  וזו נקודת
ההתחלה -
האדם כסובייקט פרטי הוא אין, כאין הוא הכל, אך אינו מספיק
לעצמו משום שהוא חלקי.
החירות היא הכל, אך אינה מספיקה לעצמה משום שטבעה הוא
בהתכוונות אל הישות השלמה ודווקא כישלון זה הוא טבע האדם
ומשמעותו היחידה. (שם, עמ' 246)
מדיונו של סארטר, נותרת המסקנה שהאדם חופשי ואותנטי לא משנה מה
יעשה (משום שגם הבחירה בהונאה עצמית היא בחירה). למרות מאמציו
לבנות את עולמו כבעל משמעות, אין טעם למאמץ, כי עולמו נבנה
מתוך ההכרח בבחירה כלשהי.

סארטר נותר עם מושג חירות סתמי וריק, שכן אין למעשה הבדל בין
חירות לשעבוד. עם חירות מכאנית וחסרת מאמץ, שגם לו הייתה דורשת
מאמץ, לא היה בו טעם. בהיעדר הערכים מצד אחד, והאותנטיות מצד
שני, אין לקיומו של האדם כל משמעות. ההונאה העצמית הבזויה לפי
סארטר, נראית כמוצא עדיף ואולי אפילו אותנטי יותר, משום השאיפה
האנושית שבה למשמעות ייחודית. (שם, עמ' 247)
חתירתו של האדם לשלמות היא אבסורדית ובלתי אפשרית, והיא מותירה
את האדם כלא כלום, חסר מוצא.

האדם, מנקודת ההסתכלות של משמעות חייו מבחוץ, נכשל בהתעלות
מעבר למסגרת חייו ומאבד כל משמעות חיצונית. סארטר מנסה למצוא
את המשמעות הזו במישור, בו הוא מבטל מלמעלה את הכוחות
החיצוניים היכולים לתת תכלית לקיום האנושי, פרט לשאיפה לשלמות
(שהיא התייחסות הנובעת מטבע האדם עצמו, כלפי מעלה) ומלמטה את
המשמעות הפרטית של חיי האדם, משום שהוא מבטל את כל הקשרים בין
עברו ועתידו של האדם לטובת השאיפה לשלמות. לא ניתן לייחס
משמעות למעשי האדם ללא קשר בין האדם ומעשיו. הבחירה האנושית
היא סתמית וחסרת השפעה ביחס למטרתה הנשגבת. חיפושו של סארטר
נעשה במישור מצומצם מאוד, ואינו מניב פרות.

בפני החירות המוחלטת האדם הוא כתלוי בריק, אין לו מגבלות, אך
גם אין לו כיוון.  דרישת האותנטיות של סארטר מזמינה בעצם את
האדם לחיות את חייו ללא משמעות. זוהי דרישה מהאדם לחיות את
חייו כאשר הוא מכוון כלפי מטרה הנשגבת ממנו אותה לעולם לא
יצליח להשיג, וכיוון זה למטרה חיצונית מבטל את משמעות הבחירות
והמעשים שעושה האדם בחייו הוא.

סארטר מתייחס ל"שרירות הרצון" של האדם בתור הכוח המניע אותו
לבחירותיו הסתמיות בחייו. כוח זה הוא כוחו של האדם להעניק
משמעות לדברים - בתור מטרות בהן הוא חפץ (כמו השאיפה לזכות
במדליית זהב אולימפית, או אפילו לקנות מצופה בדרך הביתה), או
אובייקטים מהם הוא מבקש להימנע (כמו המוות, או מס הכנסה).
החירות המוחלטת מקנה לאדם את היכולת להיות כך ששום דבר לא
יגביל אותו - אך בצורה זו, שום דבר גם אינו משפיע עליו בהכרח
והוא נותר אדיש לסביבתו. האדם הוא חופשי, אבל אין לו מה לעשות
עם החופש שלו.


בפרק הבא --> ויקטור פרנקל ולהקת ריקודי העם שלו!