השעה ארבע וחצי בלילה, היום זה ערב חג שני של ראש השנה.
אני יושבת בחדרי החדש שזה עכשיו נגמרה מלאכת שיפוצו, וקוראת
ספר שמזמן רציתי לקראו, ספר על ילדה סינית לא רצויה.

אנשים כול כך טרודים בעולם האישי שלהם, בפרנסה, בילדים,
בילמודים, באישה, ומידי פעם בחדשות בערוץ 1 ו-2  אבל פעם אחת
בחייכם הרמתם את הראש וסמתם לב איפו אתם חיים?
חוץ מלהסתכל בטלויוזיה ולראות תוכניות בערוץ 8 על העוני
באפריקה,ולהגיד אויי איזה מסכנים עשיתם משהוא למענם או שפשוט
הלכתם לישון ולמחרת בשמונה בבוקר קמתם רגיל לעבודה בזמן
ש-10000 ילדים באפריקה סובלים מרעב ועוני.

העולם הזה כבר ניהיה בלתי נסבל. בזמן שאנחנו נלחמים את המלחמות
המטופשות שלנו בנות בסין נזקרות לפחי זבל...

אנחנו צריכים להודות על כול יום שבו אנחנו מגיעים הביתה
ואוכלים ושיש לנו מספיק בגדים ולהפסיק להתלונן על כול דבר קטן
פשוט לחיות את החיים ולהודות על כול יום ויום ותמיד לזכור שיש
מישהו שסובל יותר מאיתנו....