הכל התחיל כאשר תפסו אותי נוסע במהירות מאה וחמישים קילומטר
לשעה על כביש החוף. למען האמת זאת לא הפעם הראשונה שאני מרביץ
על כביש החוף, בדרך כלל אני יודע איפה נמצאים כל המכמונות
מהירות של המשטרה. בימינו זה מאוד קל, פשוט צריך להיכנס
לאינטרנט, שם קיימים אתרים אשר נותנים לך את כל המידע שרצית,
החל ממיקום מכמונות המהירות בכביש ושעות פעילותם במדוייק וכלה
במספרי הרכבים המוסווים של המשטרה, או בקיצור כל מה שדרוש לנהג
הפוחז. אז קרה שיום אחד לא בדקתי את המיקום ונתפסתי על חם. אני
מאמין שאם תפסו אותך אז הפסדת אין מה לעשות רק לקבל זאת כמו
גבר.
וכאשר זה קרה, שללו לי את הרשיון במקום למספר חודשים לפחות עד
המשפט. כאשר אומרים שהצרות באות בצרורות לא טועים וזהו רק
תחילת סיפורי. לאחר השלילה התחלתי לנסוע במוניות לעבודה, ועד
מהרה כאשר כספי החל לאזול במהירות, נאלצתי להתחיל לנסוע
באוטובוסים לעבודה, איזה השפלה. אני, שתמיד התפארתי ברכב
הקבריולט שלי נוסע באוטובוסים ועוד שניים לכל כוון אלוהים
אדירים. קיימים כמה דברים שמעצבנים באוטובוס. ראשית אף פעם אין
אוטובוס שיקח אותך בדיוק עד היעד שלך, לפי דעתי זאת קונספירציה
של חברות האוטובוס, הרוצות לדאוג לאלצנו לנסוע בכמה שיותר
אוטובוסים, כדי למלא את כיסי החברים, ועקב כך צריך לקום מוקדם
בבוקר כדי לתפוס אותם. שנית אף פעם הם לא מגיעים בזמנים
הנקובים. ולבסוף כאשר הם כבר מגיעים הם תמיד דחוסים. הנהג,
שהוא בדרך כלל הבן אדם היחידי שיושב בנוחות באוטובוס, כנראה
מקבל משכורת לפי כמות הגולגלות שהוא מעלה לאוטובוס, ולכן כמה
שהוא מצליח יותר לדחוס באוטובוס כך הרווחים שלו עולים ושל
חברתו המשגשגת. הדבר הכי מעצבן בתחנות עצמם שאף פעם אין מקום
לשבת ולחכות בניחותה לאוטובוס. הפעם ,להפתעתי, היה מקום פנוי,
מהרתי לתפוס אותו למרות שאף אחד אחר לא נראה מעוניין לשבת
עליו. אחר כך הבנתי גם למה, כשנאלצתי להוריד את המסטיק הורדרד
מהמכנסי ג'ינס החדשות שלי. הכי מביך זה לעמוד ליד העמוד כשאין
בכלל תחנה במיוחד כאשר חברים שלך עוברים לידך ומצפצפים לך. אתה
מת להתחבא אבל אין איפה, כל מה שנותר לעשות זה רק לנפנף להם
כמו דביל תוך שהם מתרחקים ממך בצחוקים עד השמיים. בשלב זה
חשבתי שהגעתי לתחתית המדרגה. אחרי שני אוטובוסים שעברו את
התחנה בלי לעצור בכלל הגיע שלישי שעליו עליתי סוף סוף. והוא
היה עמוס כל כך שאפילו לנשום היה קשה, אנשים היו נושמים כל אחד
בתורו. שלא נדבר שכל הנסיעה נאלצתי להישען על דלת הנהג ולרדת
מדי פעם כדי לאפשר לאנשים לרדת מהדלת הקידמית. לבסוף הגעתי
לתחנת הסופית שלי והלכתי לכוון התחנה השניה מצידו השני של
הכביש. בתחנה היו שלושה חיילים שחיכו לאחד האוטובוסים. חיכיתי
איתם וכשהגיע האוטובוס שלהם הם עלו ואני המשכתי לחכות בסבלנות
לאוטובוס שלי. באופק ראיתי חייל רביעי צועק, "רגע חכו לי". מיד
קמתי ממקומי ועקבתי את האוטובוס, שהיה די מלא, כדי לאפשר לו
להגיע ולעלות. הוא הודה לי ועלה לאוטובוס. אמרתי לעצמי, "שי,
לפחות מעשה טוב אחד עשית היום". עוד לפני שסיימתי את המשפט
במרחק כמאתיים מטר ממני שמעתי פיצוץ אדיר. אף אחד מנוסעי
האוטובוס לא נשאר בחיים. ואני, אני ידעתי בתוך תוכי, שאחד
מהחיילים מת שם בגללי.