הייתי בדרך לבי"ס כשראיתי אותו שוב.
בגלל שהיה כל כך חם, חשבתי שאני הוזה. רצתי אליו, בשביל לחבק
אותו, אבל ברגע שהיד שלי נגעה בו הוא נעלם. עכשיו הייתי
מבולבלת לגמרי. דמיינתי או שהוא באמת נעלם ברגע כמו קסם? אין
לי מושג, אבל החלטתי שאני הוזה , מהחום. זה כבר קרה לי הרבה
פעמים: חשבתי שאני רואה אנשים שלא נמצאים שם. אבל תמיד הייתי
בטוחה שזה רק הדמיון המפותח שלי. אף פעם לא חשבתי שמישהו מנסה
להזהיר אותי ממשהו איום שעומד לקרות לי.
נכנסתי לבי"ס וראיתי אותו שוב, הפעם בחצר. הוא עמד שם והסתכל
עליי במבט אדיש. אני חושבת שהוא ניסה להגיד לי משהו, אבל לא
הצלחתי להבין מה.
ניסיתי להתקרב אליו, אבל הוא נעלם שוב, כמו מקודם.
חשבתי שאני משוגעת, מדמיינת אנשים שלא קיימים.
הסתכלתי סביב בניסיון נואש לחפש מישהו מוכר, אבל לא הכרתי אף
אחד. זה תמיד ככה כשאני עוברת בי"ס. אבא שלי עבד בצבא, אז
עברנו דירה הרבה, בערך כל שנה.
אבל הפעם לא הייתי לבד לגמרי. עברנו דירה בחופש הגדול, ואז
הכרתי את החבר שלי, גיא. ביום שעברנו דירה, הוצאתי את הזבל לפח
הגדול שבחוץ ואז התחלתי לדבר עם גיא. הוא עמד שם, בבית שמולי,
בדיוק זרק את הזבל לפח הגדול שבחוץ. הוא היה התגשמות כל
הפנטזיות שלי: שיער חום בהיר סמיך, עיניים כחולות- ירוקות
עמוקות שכמעט אפשר לטבוע בתוכן, וגוף חטוב כמו של מדריכי
כושר.
לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים שלי, וכשסוף סוף התעוררתי
מהפנטזיה שלי עליו שמתי לב שהוא בוהה בי בדיוק כמו שאני בהיתי
בו.
"היי, אתם השכנים החדשים?" הוא שאל ומיהר להציג את עצמו "אני
גיא, ואת?"
"סתיו", אמרתי בקול צייצני. יופי, חשבתי, איזה רושם ראשוני
עשיתי עליו.
מאז השיחה הזאת ליד הזבל, התחלנו להסתובב הרבה ביחד, ואז שבוע
לפני הלימודים הוא הציע לי חברות וכמובן שהסכמתי.
קבענו שנלך ביחד ליום הראשון, אבל אז התחרטתי ואמרתי לו שאולי
אני לא אבוא.
אני פשוט שונאת ימים ראשונים, של כל דבר, אבל במיוחד של בי"ס.
אתה לא מכיר אף אחד וכולם צריכים לדבר אתך פתאום. כאילו פתאום
הם החליטו שעכשיו כולם נחמדים אחד לשני, למרות שאחרי שבוע בערך
מתחילים להתגלות הפרצופים האמיתיים שלהם.
אבל אבא שלי הכריח אותי ללכת ליום הראשון. הוא אמר שאני צריכה
להכיר חברים חדשים, ושזה לא טוב שאני רק עם גיא כל הזמן. יש
עוד אנשים בעולם.
אוף, אני שונאת נאומים חינוכיים כאלה של הורים, ואסור להגיד
להם שהם טועים, כי אז אי אפשר לצאת מזה.
בדיוק כשכבר התחלתי להתייאש מהכל ולחזור הביתה, גיא תפס אותי.

"לאן את חושבת שאת הולכת, גברת צעירה?" הוא עשה חיקוי מעצבן
ביותר של מורה.
התחלתי לגמגם ולהמציא כל מיני תירוצים, אבל הוא לא נתן לי
ללכת.
"נו באמת, סתיו, זה לא יהיה כזה נורא, אולי אפילו נצא באותה
כיתה. כאילו שיש לך משהו יותר טוב לעשות מאשר להיות פה איתי".
"טוב, אני אשאר. אני שונאת את שיחות העידוד המעצבנות שלך",
אמרתי בעצבנות.
"אבל הן עובדות כל פעם מחדש, לא?" הוא שאל ואז נישק אותי.
עצרתי אותו ושאלתי "תגיד, גיא, ראית אולי מישהו שאתה לא מכיר
בין כל האנשים פה?"
"לא, אני מזהה כאן את כל הפרצופים של כולם", הוא אמר.
"אתה בטוח שלא ראית נער בערך בגיל 17 עם מבט אדיש על הפרצוף?",
התעקשתי
פתאום ההבעה על פניו של גיא השתנתה, הוא נראה כאילו הוא כועס
עליי שהזכרתי לו מישהו שהוא לא רוצה להיזכר בו. "את מתכוונת
להגיד לי שריאת את מוטי?" הוא שאל בהבעה מפוחדת
"כן", עניתי.
"אבל, סתיו, את יודעת שהוא מת, נכון?"
"כן, אבל אני בטוחה שזה היה הוא". עכשיו כבר התחלתי לדאוג. לא
נראה לי שזה דבר טוב שאני רואה רוחות רפאים.
"בטח דמיינת", הוא אמר.
"לא, הוא פה. אני עדיין מרגישה בנוכחות שלו פה".
"אולי באמת כדאי שתלכי הביתה, לנוח", הוא אמר.
"אני לא צריכה לנוח ואני לא משוגעת. ראיתי אותו כאן בבי"ס!"
גיא בדיוק התחיל להגיד לי משהו ואז הצלצול לשיעור הראשון
התחיל.
"נדבר אח"כ", הוא אמר וישר רץ לתוך הבי"ס, כאילו הוא מנסה
לברוח ממני כמה שיותר מהר, מהחברה המשוגעת שלו.
נשארתי לעמוד שם בחצר לכמה דקות, לעכל את הכל, ואז נכנסתי
לכיתה החדשה שלי.
הסתכלתי על כל הפרצופים החדשים שאני אצטרך לסבול לאיזה שנה
לפחות. גיא לא היה שם. האמת היא שדווקא שמחתי שהוא לא בכיתה
שלי. אני חושבת שהתחלנו לבלות יותר מדיי זמן ביחד. הוא כבר
התחיל להימאס עליי.
עמדתי ליד הדלת וחיפשתי מקום פנוי לשבת בו. המורה הציגה אותי
לכיתה בתור "סתיו, התלמידה החדשה", ומצאה לי מקום לשבת בו.
התיישבתי בכיסא ליד נער עם שיער חום בהיר שופע ועיניים כחולות-
ירוקות כמו של גיא. יופי, תזכורת תמידית לחבר המעצבן שלי,
אמרתי בלב. הוא חייך אליי, ומיד התחפרתי בכיסא, מנסה לטמון את
הראש ככה שלא יראו אותי.
פתאום שמעתי ירייה חזקה, כל כך חזקה עד שהיה נדמה לי שהיא באה
מתוך הראש שלי. טוב, עכשיו כבר הייתי בטוחה שאני משוגעת לגמרי
וגם יכולתי להבין את גיא שניסה לברוח ממני קודם בצלצול.
הרמתי את הראש ממתחת לשולחן והסתכלתי סביבי. כל הכיתה הייתה
מבוהלת לגמרי, וכולם הסתכלו אחד על השני בניסיון לברר מאיפה
באה הירייה.
התנחמתי בעובדה שכולם שמעו את הירייה, לא רק אני. אז אולי אני
לא כל כך משוגעת, חשבתי לעצמי.
פתאום שמתי לב לטבעת נוצצת מכסף שהייתה מונחת על השולחן שלי.
בחנתי אותה מקרוב והיא נראתה לי מוכרת. הסתכלתי עליה טוב טוב
ואז נזכרתי ברגע מאוד מכאיב מהעבר שלי שניסיתי כל כך לשכוח ולא
הצלחתי: ראיתי בראש שלי אותי ואת מוטי יושבים באוטו שלו. מוטי
נהג, והיינו בדיוק באמצע פקק שגרתי. מוטי הוריד את הידיים
מההגה, שחרר את חגורת הבטיחות שלו ונתן לי את הטבעת הזאת.
בדיוק ברגע שבאתי לשים אותה על האצבע שלי מכונית התנגשה בנו
מאחורה בחוזקה והגוף של מוטי נזרק אל השמשה הקדמית בחוזקה.
היד של הנער שישב לידי תפסה את הטבעת והושיטה לי אותה. הסתכלתי
עליו ודמעות ירדו לי מהעיניים. מוטי ישב לידי והושיט לי את
הטבעת. נגעתי בה והוא והטבעת נעלמו ברגע. קמתי מהמקום וראיתי
את גיא עומד ליד הדלת של הכיתה. הוא בהה בי וכמעט שטבעתי במבט
העמוק שלו. ניגבתי את הדמעות שלי וראיתי שוב את מוטי, הפעם
עומד על אדן החלון הפתוח. בהיתי בו והא בהה בי בחזרה. הוא פרס
את הידיים שלו כמו נשר שעומד לעוט על הטרף שלו. הוא נתן לי מבט
ארוך אחרון וקפץ.
רצתי לחלון ולא ראיתי אותו. הוא נעלם. עליתי על אדן החלון
והסתכלתי למטה, מוטי חיכה לי שם. הסתכלתי עליו לכמה רגעים ואז
שמעתי את גיא צורח "לא, סתיו, אל תקפצי!"
שמעתי ירייה חזקה ואז שמתי לב שמוטי ואני מתנשקים. הכל מסביבנו
היה כל כך לבן וטהור. ישבנו על ענן והתנשקנו. נשיקה ארוכה
ומתוקה.