להתכופף עד יעבור זעם, שינן שנהב לעצמו. הוא תהה אם אדם, במצבו
המכופף המפוחד, יודע בכלל מתי הזעם חולף לו. והאם הכוונה היא
לזעם נעורים, הסוג ההרסני ביותר. הם השתרכו להם במעלה דיזינגוף
סנטר, קורסים על הכסאות במקדונלדס, מיוזעים וחסרי נשימה. שנהב
ציין לעצמו בצער שהוא יאלץ לעשות נסיון ולהתרומם, היות ואין לו
מושג האם הזעם של גלי שכך והתאדה. היא הציתה סיגרייה, בוהה
באדישות בשלטי ה"אסור לעשן". בספסלים שלידם לא ניכרה התרשמות
רבה מהשלטים, ונציגים צעירים של תרבות הרוק האלטרנטיבית
בישראל, צבעי מלחמה בשערם ועטויים ביגוד שחור דוקרני, איפרו את
הסיגריות שלהם ישר על שולחנות הפורמייקה. הוא נהיה רעב, אבל לא
להמבורגר. שוב אותו אי שקט מוכר וספקנות מרעילה מפתלים לו את
המעיים. גלי נעצה בו מבט עוין. יש לה יכולת לנסר בן אדם לשניים
רק על ידי תקיעת מבט בזוג עיניים ירקרקות, ממוסגרות היטב
בעפרון שחור. אתמול, כשהם יצאו מהסינמטק מעוד סרט בשבדית
שוטפת, זעזע את האויר קול נפץ. הם אוטומטית צללו לרצפה. כמה
דקות מאוחר יותר מסתבר שזה היה רק חפץ חשוד. רק. מה שבאמת חשוד
פה, זה שיש לו הרגשה שגלי מעוצבנת שהוא לא קפץ עליה, מגן
אנושי. עכשיו, כשהיא מולו, באווירה קפואת הטמפרטורות של הסנטר,
הוא לא מוצא את העוז בו להגיד לה שהגיע הזמן שתזרוק אותו לאלף
עזאזל.  המגן היחידי שמגיע לה זה מגן לבגרות, בתור חבר היא
צריכה רומיאו על סוס או חמור לבן, שיאכיל אותה בעגבניות
אורגניות פרי גינתו וינקה לה את המאפרות בזמן שהיא ישנה. חצי
שנה שהם שוחים אחד לשני בלב, עד כדי טביעה תלותית מוחלטת.
טביעה שהפכה לתביעה.

"Nobody loves you when youre down"  הרהרה רומי, בדיוק באמצע
הבדיקה. גל קור מתכתי שטף את האברים האינטימיים שלה. "אני
במקומך לא הייתי דואג", אמר הזקן נעים ההליכות שהשלט על דלתו
טען באותיות שחורות- ד"ר גרינברג, גניקולוג. ג'ון לנון  תמיד
עזר לה להעביר רגעים קשים, ואם זה לא רגע קשה אז היא באמת לא
יודעת מה כן. "הא?" מלמלה בפיזור נפש, עיניה נודדות על הקירות-
תצלומי תקריב של הוגינה בשלל גדלים. "יש סימנים לזיהום קל,
עניין שלא מצריך אנטיביוטיקה, אבל יש להמנע מיחסי מין לשבועיים
הקרובים" אמר הדוקטור בחיוך מעודד, ורומי חייכה חיוך מהוסס.
חלפה בראשה מחשבה מהירה- נבואת זעם לעוד עשרים שנה, זמנים בהם
אוכלוסיות שלמות נמקות מאיידס ואבעבועות שחורות, בעודן יושבות
להן  במזנונים המהירים בניחותא ומתווכחות על הדקויות בספריו של
דוסטוייבסקי. מזנון, היא נעשתה רעבה. במילא היא לא יכולה לחזור
לדירה של הראל עכשיו, הוא יתבע לדעת להיכן נעלם הכסף שהיה
בסלון. תתפלא לדעת כמה רפואה פרטית עולה היום, היא דמיינה כיצד
תפלוט מולו את המשפט בעונג. הוא יבין שרומי יודעת היטב שהוא
הדביק אותה בעוד זיהום איזוטרי, והיא גם יודעת ממי הוא חטף את
אותו. היא נעצרה מול אחד מחלונות הראווה, בוחנת את השמלות
בהנחה משמעותית. מיתון- במקום שקיות בידיים, שקיות מתחת
לעיניים. השקיות של רומי היו כתמים שחרחרים של חוסר שינה וזעם
הולך ונבנה בתוכה בהדרגתיות. הראל יחזור למיתולוגית, ורומי
תחזור לנקודת ההתחלה. טפטוף עדין יורד על הבתים הלוהטים של
שלהי אוגוסט, ורומי נכנסת לסנטר.

גלי שולחת יד לכיוונו של שנהב, והוא מצטמרר מעונג לשנייה ונזכר
למה לא נפרד ממנה עד כה. אבל לה אין שום כוונה ללטף את שערו
הגלי, היא פשוט שלפה כמה עלים שנדבקו לו לתלתלים. הוא מתכווץ
במושבו . "עוד לא הזמנו כלום" מציינת גלי ביובש. שנהב קם
מוכנית ונעמד בתור. הוא בכלל לא צריך לשאול אותה מה היא רוצה,
אחרי חצי שנה הוא כבר זוכר. שני המבורגרים בבקשה, הוא שומע את
הקול שלו. העובד מוכר לו מאיזשהוא מקום, בטח מהתיכון. מחליא
ומדהים איך כולם מכירים את כולם בביצה האורבנית הקטנה. שנהב
עוצם את עיניו ומדמיין שהוא כבר לא בישראל, לא בתל אביב, לא
בגופו שלו. מרחף לו חזרה אל מקום בטוח, מדיף ריח אבקת סוכר
וטלק.

רומי נשענת על המעקה של המדרגות הנעות, בוחנת את הסביבה
המנוכרת, ואם זאת, המנחמת. היא מעיינת ברפרוף באחד העלונים
הפוליטיים שחולקו לה על ידי נשמות נלהבות בכניסה לסנטר, שניסו
לעצב את מחשבתה לצורה נוזלית חסרת עמוד שדרה. היא דווקא דיי
צריכה את העמוד שדרה שלה, במיוחד היום. אולי אפילו עמוד שדרה
משונן, כמו ליצורים פרי-היסטוריים, אחד שממש ישתק את הראל.
הוא יהיה מוכרח לסתום את הפה, במקום לשכנע אותה שהיא סתם הוזה
בגידות פרי דמיונה הקודח. התחשק לה לנהוג במשאית כבדה הישר אל
תוך קיר חדר השינה שלהם ולהפעיל אלף סירנות רדומות, אבל במקום
זה היא עוצמת את עיניה בתחושת עזיבות חמצמצה.

"מי נתן לך רשיון"? שנהב צוחק בעודו ממשש את כתפו הדואבת.
רומי, במבט נבוך, פולטת התנצלות מבולבלת. "זו לא אשמתך, גם אני
עצמתי עיניים" אמר בכנות. רומי ניסתה לקום מהרצפה, אחרי ניסיון
לא מוצלח לאחות בין העגבניות לשתי הלחמניות. היא תופסת את ידו
המושטת של שנהב ומתרוממת. "רומי" היא מביטה בו בנשימה מואצת,
"והייתי לוחצת את היד שלך אם היא לא הייתה מכוסה בבקר מעובד
תעשייתי". "מישהו אומר שהייתי מושיט לך יד ללחיצה?" הוא עונה,
ושניהם יודעים בהתרגשות שכן. הוא  תופס בחוזקה את ידה, מלכלך
אותה לגמרי בבשר. הפקק השתחרר, והם יכולים לנשום בבטחה אוויר
מזוהם ומועשר בתשוקות וחלומות בהקיץ לא ממומשים. "אחריי
לצנחנים" הוא שואל-קובע, והיא פשוט ליטפה את שערו בידיים
מלוכלכות, שם לעיני הזרים הלועסים ועובדי המקדונלדס וכל מי
שמחפש וכל מי שאיבד ועל מי שמצא. בעיקר מי שמצא.

"על מה חשבת אז כשעצמת עיניים באמצע הסנטר?" היא שואלת אותו
חמש שעות אחר כך. שנהב מתחפר בשמיכה, ועונה בטון מהורהר "על
כמה שאני רוצה להיות חסר תחושה, מרחף, לא פה". רומי מהנהנת
בהסכמה, ושואלת שנית "על מה אתה חושב עכשיו?". "על כמה שטעיתי"
הוא מחייך. היא מעבירה יד מרפרפת לאורך גופו הערום, ולפתע הבזק
זכרון מפלח אותה.
"אוי שיט, אני ממש מצטערת" היא אומרת בעצבנות הולכת וגוברת,
"איזה חרא". שנהב מביט בעטיפה המרשרשת הסגורה בהשלמה מחויכת.
לפתע מתעורר בו דחף מוזר לקרוא קצת דוסטוייבסקי.